שעת לילה מאוחרת, יושבת לי וחושבת על מה שקרה. על המבט בעיניים, על המילים החודרות ללב ופוגעות בו כמו חץ. לוקחת נשימה עמוקה, מתרפה. אך שוב הפגיעה עולה ומציפה את חדרי הלב הכואב.
כן, הוא פשוט כואב. האיבר הזה שמזרים דם לכל האיברים, שיעור ביולוגיה בסיסית. והוא חיוני כל כך! למה כשהמילים והדיבור נכנסים הוא מתכווץ לו כך ופועם בכאב, שאני רוצה ללפות את חזי מבין שתי ידיי ולזעוק ללא קול. הוא כואב לי, הוא מכאיב לי. ודמעות עלבון וכאב עולות מבין זוויות העינים, זורמות הן מבעד ללחיים ונוחתות על שפתיי או נספגות בשערי.
כי זה כואב כל כך. אני אפילו לא יכולה לתאר. אין סולמות כאב, אין דרגות, אין מילות תיאור. זה רק אני והכאב שלי, שפועם לו לאיטו עם קצב הלב.
והראיה כבר מטושטשת מהדמעות, המלוחות, המרירות הארורות הללו... עכשיו זה רק אני וליבי ועוצמת הפגיעה.
המילים הללו... כל כך אכזריות, כל כך פוגעות... לא אנושיות... אני יודעת שהן לא באו ממקום של רוע, אלא ממקום של חוסר הבנה הדדי. וזה כל כך חבל. חוסר תקשורת יכול להשפיע כל כך חזק!!!
אבל זה קשה. כי אני לבד. רחוק מהבית, רחוק מאוזן קשבת ומכתף מוכנה של חברה, או של אבא. ואני צריכה להכיל את עומק הפגיעה לבדי ולהתמודד איתה ועם הדמעות הנלוות לגמרי לבדי... אין אדם לשתף איתו, אין אחד שאוכל לספר לו ולבכות לו על מה שקרה...
אחות יש לי...
אז למה לעזאזל הכול הולך לתהום במבנה של התדרדרות חזקה????????
ואולי זאת רק אני... פגיעה שכזאת...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
