כשנהרגת, הגעת ישר אלי. זה מה שקבענו יומיים קודם כשבאת לבקר אותי בחלום. באת אליי עם מדי ב' והמטאטא הזה שצה"ל מכריח חיילים לכרוך מסביב לטורסו, ואני הבנתי ישר על מה מדובר. הסתכלנו אחד לשני בעיניים, עושים תחרות מי יבכה ראשון. הפסדת. הדמעות רפאים שלך הכתימו את לחייך ואני רציתי לחבק אותך, אך לא יכולתי. במקום זה פרצתי גם אני בבכי.
בהלוויה שלך החזקתי את החבר הכי טוב שלך, שהיה גם הבן זוג שלי. הוא כיסה עצמו בדגל ישראל כדי שתהיו תאומים גם כשהגופה שלך נקברת. אתה, לעומת זאת, עמדת ממש מול הקבר הפתוח שלך ולא האמנת. התאבלת גם אתה על הגוף הנפצע ועל העובדה שאף אחד אחר חוץ ממני לא מצליח לראות אותך.
בשבעה שלך הסתובבת בין כולם, לא נראה אך מורגש כל-כך. שמעת איך הבכי על לכתך הופך לצחוק מסיפורים מהעבר. שמעת אותנו מדברים על איך נגשים לך את כל החלומות שהיו לך. ראיתי שאתה מנסה לעורר את כולם, ראיתי אותך מרקד מול אמא שלך, נושף באוזן של חברה שלך... והם באמת קצת הרגישו, ושמחת מזה.
ועכשיו, חודש וחצי אחרי שראינו אותך נקבר, מתחילים לקבל את המוות שלך ולשחרר אותך מהעולם הזה והלאה, לעולם הבא. וכל מה שיש לי להגיד לך לפני שאתה נעלם לגמרי ונשאר רק הרגשה, זכרונות וחוויות זה תודה. תודה שיצא לי להכיר אותך, תודה שפקחת לי את העיניים לגבי דברים מסויימים. תודה שאתה שומר ומסתכל, עדי. אני אוהבת אותך מאוד ואתה תחסר לכולנו תמיד, אבל כולנו גם רוצים שתמשיך הלאה ומקווים שתמצא שם רק טוב.
ואני עוד אכתוב עליך הרבה מאוד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
