היה היה צריף קש קטן, במרחק לא גדול מהעיר. היום היינו קוראים לזה "פרברים", וכנראה היו שם עוד כמה בתים, אולי סופר מרקט.
בכל מקרה, אז לא היה שם שום דבר מהדברים האלה. רק צריף קש קטן וצנוע, ובו חיו אלמנה ובנה הצעיר, ג'ק.
השניים היו עניים מרודים, וכל רכושם הסתכם בפרה אנורקטית שחיה בחצר האחורית.
"די", החליטה יום אחד האם. "אי אפשר ככה יותר".
"ג'ק, צא לשוק ומכור את הפרה. אנחנו זקוקים לכסף עכשיו", הורתה לו.
מחדרו הנעול של ג'ק נשמע רק המהום עמום. הוא די היה באמצע משהו, והוא לא היה ממש פנוי להתווכח עכשיו.
ביום למחרת, ג'ק יצא עם הפרה לשוק.
הפרה לא היתה ממש מרוצה מהמצב, אבל פרות לא יכולות לדבר, וכשהידיעה הזאת צרובה במוחה היטב, היא סתמה את פיה ונאלצה לשמור את דעותיה לעצמה.
"היי, בחור. מה יש לך שם?" עצר אותו גבר עם שפם עבה ומעיל יקר למראה.
"פרה, אדוני. תרצה לקנות אותה?"
"אתן לך חופן אפוני פלא תמורתה."
"סליחה?"
"אפוני פלא, בחור. יביאו אותך היישר אל הענק שחי בשמים", קרץ הרוכל.
"הו, אפוני פלא", ג'ק השיב קריצה. "הבנתי".
הרוכל חייך מתחת לשפמו וטמן את האפונים בידו של ג'ק.
"נפלא לעשות איתך עסקים", חייך הרוכל והמשיך בדרכו, הפרה צועדת בצייתנות לידו.
ג'ק שב לביתו, התיישב באחורי הצריף וניסה לדחוף את האפונים במעלה נחיריו.
"לעזאזל!" הוא צווח, ועיניו נתמלאו דמעות כשהבין למה אנשים לא דוחפים אפונים לתוך הנחיריים שלהם.
זועם ודואב, ג'ק השליך את האפונים אל האדמה הרכה ונכנס הביתה בסערה.
האפונים נטמנו באדמה, ובבוקר שלמחרת... ג'ק ואמו היו רעבים במיוחד.
***
"היי, בוב?"
"מ... מה אתה רוצה, רובי? אתה יודע מה השעה?!"
"לא היינו אמורים לנבוט בלילה לגבעול ענק או משהו כזה?"
"השתגעת?! אתה רוצה שיתבעו אותנו על זכויות יוצרים? שתוק ותחזור לישון כל עוד אורטש יכול להכחיש".
אפילוג
ג'ק ואמו מתו ברעב.
הרוכל היה זאופיל.
האפונים לקו באינסומניה והתמכרו לדיאזפאם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
