הגענו באחת עשרה בלילה. סידרה ארוכה של טרמפים נשאה אותנו על פני כל הצפון אל החוף הזה.
הורדנו את התיקים, פרסנו את השמיכה על החול האפור של חוף גולן והוצאנו מחברות כדי להנציח את הרגע.
היה איזה אור ממקור בלתי ידוע, שהסתנן דרך האקליפטוסים, ואני כתבתי לאורו.
האורות של טבריה נחו כרביד על צוואר מהשיר.
כשהייתי קטנה אבא שלי אמר, שזו טבריה.
"טבריה?!" לא יכול להיות. מהצד השני של הים זה תמיד חוץ לארץ.
"טבריה?" אבל זו העיר מהסיפורים על דוד וירוחם, שהיית מספר לנו בנסיעות ארוכות,
כשהיינו רבים באוטו ומפריעים לך לנהוג.
כדי לקרוא מה שאני כותבת אני צריכה להטות את המחברת בזוית, לא נוח.
אנחנו ממש קרובות למים, ואני שומעת אותם ניתזים כשדג קופץ ואז יש גם איזה דיג לילי.
הצרצרים מצרצרים ברציפות, אבל התרגלתי ועכשיו אני צריכה להתאמץ כדי לשמוע אותם, אם לא הם מתמזגים עם מנגינת הרוח והחושך והמים.
לידי יושבת החברה שלי, היא גם מנסה לשרבט איזה משהו. אני יודעת שהיא בכלל לא רוצה שאני אהיה פה, היא בטח מדמיינת איזה חבר, היא עוד לא יודעת עליו כלום, אבל אם לא הייתי הייתה ממש יכולה לדמיין את נוכחותו נוסכת הביטחון לידה.
אם רק היה לידי איזה גבר. יש משאית על כביש במרחק, והיא מרעישה רעש אימים, והעור שלי מצטמרר. אני רוצה להתכרבל עם מישהו בשמיכה הכחולה המתפוררת שסחבתי יומיים וחצי על הגב, אני רוצה שמישהו יחבק אותי על החופון הבילבדי הזה שלנו הלילה, עם טבריה שמאירה עלי ממרחק הזמן, ועם הרוח והחושך והמים, ועם שאון המשאית הזה, הד לרחשי ליבי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
