קצת יותר מעשרים וארבע שעות ארכה היממה הזאת. ממוצאי שבת ועד שני בצהריים.
ולמרות שבסך הכל מדובר בחריגה בת שעות ספורות בלבד, אני אסחב אותן איתי לעד, את השעות העודפות ההן.
ובסוף השגעון הזה, מפקדים עומדים בתור לרשת מקומם של אחרים. והם אינם עוד.
והאזניים, הן מצלצלות אך לא תרועות של נצחון, ולזיפים יש ריח תבערה.