באותו יום לבשתי חולצה לבנה.
גם בגלל שרציתי להרגיש טהורה וזכה לשם שינוי, אבל בעיקר בגלל שהמכנסיים שלבשתי היו שחורים. חולצה לבנה ומכנסיים שחורים - זה אומר לבוש ניטרליי לגמרי. זו אומר להיות חסרת גיוון, חסרת ייחוד, חסרת צבע, רגילה, משעממת, הגיונית ומעשית, בלי דמיון ובלי יצירתיות ובלי מעצורים. כלומר עם מעצורים. כלומר, כלומר לא כמוני. כלומר ההיפך מכל מה שאני מאמינה בו, מכל מה שאני רוצה להיות.
איפשהו בתת המודע שלי, הפעולה הזו, שלכאורה הייתה כנגדי, בעצם הייתה סוג של תוכחה אילמת, אל כל העולם - תראו מה עשיתם לי. שברתם אותי. מרוצים?
וכמו כל תוכחה, היה בה כאב לא מבוטל, אבל גם מידה גדולה של מין הנאה מרירה, שטעמה כטעם הומור שחור על חשבונך. כמו מין הרמת ידיים, וויתור על הזדמנות לטוב יותר, ישיבה בשיכול רגליים במעמקי התהום. מי בכלל רוצה לעלות למעלה? כבר אין לי כוח. נותר רק לצעוק אל האנשים שלמעלה, שהפילו אותי, לוודא שייסבלו מרגשות אשם נוראים על מה שעוללו לי, כי לבכות - לבכות כבר אין כוח. לבכות גם כך לא עוזר.
רק בסוף אותו יום, כשפשטתי את בגדיי, הבחנתי כי הגרביים שלי - אוי, מה נורא - בצבע ורוד.
לא ניטרלית, לא חסרת ייחוד, לא חסרת צבע. ובאותו רגע הבנתי שאת אותה תוכחה אילמת, את אותה תוכחה כואבת - הפניתי אל עצמי.
זה אולי נשמע מטופש, אבל מאז אותו יום ורוד מסמל בעיניי את כל הרע שבעולם. בי נשבעתי שלעולם לא אלבש עוד דבר בצבע ורוד.
ירוק, אולי. ירוק מחמיא לי לעיניים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
