פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 551 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-3 חודשים גגות של שוקולד 3 Ortash
"אבל אנחנו נצליח לחזור הביתה, נכון?" היא שאלה אותי. פחד; לא, אימה כנה וטהורה צרבה את עיניה מבפנים וגרמה להן לדמוע.
"ודאי", ניסיתי להרגיע אותה, על אף שהפאניקה פעמה בחזי בדיוק כשם שפעמה בחזהּ.
היא לפתה את כף ידי בחוזקה שילדה בת 8 יכולה להפיק אך ורק במצבים של אימה אמתית.
כמה זרדים יבשים התפצפצו תחת רגלינו כשהמשכנו לצעוד, אור השקיעה יצר צלליות משונות כשחדר דרך העלווה הסמיכה שמעל ראשנו.
בקרוב יחשיך.
"אחי, הבט!" היא טלטלה את ידי בפתאומיות והצביעה על בית קטן שהתגלה מבעד לשיחים צהבהבים.
בקתת חורש כשלעצמה היתה דבר נהדר במצבנו, בהנחה שדיירהּ יהיה אדיב דיו להליננו בביתו, ואולי להאכילנו בארוחה חמה.
אלא שהבית הזה היה עשוי כולו ממתקים.
"בוא כבר, הנזל!"
"גרטל, חכי רגע! אל תרוצלמנ..."
קרליפל... מסנרל...
העולם סביבי הטשטש ונהיה למערבולת מרהיבה אך חסרת פשר של גוונים וכתמים.
והנה, אני שוב באותו חדר אפרפר, לבוש באותם בגדים אפורים ומחוספסים, על אותה מיטה אפורה וקשה, הספר מונח על ברכיי. האותיות המסולסלות האצורות בין דפיו נהיות לכתמים שחורים חסרי פשר כשהטיפות המימיות והאפורות פוגעות בהן.
העפתי מבט מתוסכל לשעון הקיר האפור.
ארבע ושתי דקות.
בלעתי אותן לפני שלוש דקות.
השבתי את מבטי לספר, והרגשתי את הדמעות חוזרות ונקוות בעפעפי עיניי.
חשקתי את שיניי והשלכתי את הספר בתסכול על הקיר.
"לך לעזאזל, אנדרסן!" זעקתי לעברו. "תשרף בגיהנום!"
עמדתי כך עוד כמה שניות, והרגשתי את דמעות הזעם המלוהטות שהחליקו על לחיי מפשירות ונהיות לדמעות של כפור. ירדתי על ברכיי.
אני חלש.
"וקח אותי איתך", ייבבתי אל תוך כפות ידיי.
כל מקום עדיף מהכלא הזה.
נעצתי את מבטי בכפות ידיי החיוורות והעברתי אותו על רגליי.
הרמתי את עצמי והבטתי במראה המטונפת והאפורה שהיתה תלויה במרכז החדר האפור ולעגה לי.
חיוך הסתמן על פניה הכעורים של הדמות הזרה שהשתקפה אליי, כשלפתע המראה התנפצה למיליוני רסיסים.
לרגע, זה היה מרהיב. מיליוני נקודות מבהיקות של אור אפפו אותי.
ואז כאב חד פילח את כף ידי.
ימיני היתה חשוקה באגרוף, צבועה בארגמן עמוק ומרהיב. כמה פיסות זכוכית מרשימות בגודלן היו נעוצות בה עד לעומקן.
לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, צחוק השתחרר מגרוני.
אך לא היה זה צחוק משחרר ובריא. לא, זה היה צחוק פסיכוטי ונורא שהעביר בגוי שלי צמרמורת קפואה.
יד בלתי נראית דחפה אותי על המיטה החורקת, ומה שנדמה כזיכרון אפף אותי ולקח אותי לעולם אחר.
"בוא כבר, הנזל!" אחותי משכה אותי לעבר בית הממתקים.
הרעב איכל אותי מבפנים, וכל איבר ותא בגופי הורה לי לנגוס בגג השוקולד היפהפה.
הכל, לבד האצבע הקטנה ברגלי השמאלית.
דווקא היא הורתה לי להשאר במקום.
עם הזמן, למדתי להעדיף את עצתה של האצבע הזאת על פני דעותיהם של כל חלקי גופי גם יחד.
"רגע, גרטל..." היא התייאשה מהניסיון להוביל אותי אחריה, שחררה את אחיזתה בי ורצה לעבר הבית.
ממקום מחבואי מאחורי השיחים ראיתי את ההשתקפות המנצנצת של השמש בעיניה התאבות של אחותי הקטנה.
משהו בגג השוקולד עשה לי בחילה נוראית.
"גרטל..." לחשתי, אבל היא לא שמעה אותי.
היא הושיטה את ידה ובצעה חתיכה גדולה מהגג.
צמרמורת זחלה במהירות מסחררת במעלה חוט השרדה שלי ויצאה דרך פי בהתגלמות מבחילה למדי.
התעוררתי בבעתה וגיליתי שהמצעים עליהם שכבתי מלאים גם הם באותה צמרמורת מצחינה.
סביב החדר עדיין היו פזורים מיליוני רסיסי הזכוכית הקטנים.
הספר היה משופד על ידי רסיס חד שבצע אותו לכל אורכו.
דמה של אחותי נשפך מבין הדפים בצורת קרעי הדף.
איבדתי כל תחושה בידי.
רסיס זכוכית היה נעוץ במזרן סמוך לראשי.
סובבתי אליו את מבטי וראיתי את פניו של אדם זר.
זה לא אני.
זה לעולם לא יהיה אני.
התרוממתי, ומהזווית החדשה רסיס הזכוכית הזכיר לי את האקסקליבר, חרבו של המלך ארתור, הנעוצה בסלע ומחכה למושיע.
קופסת הפלסטיק הריקה נחה על השולחן.
ארבע ורבע.
נטלתי את הקופסה והפכתי אותה בידי.
"תריסר כדורי דמו משובחים מבית הרוקח".
אותו צליל, ספק צחוק ספק צווחה, בקע מגחוני והקפיא את דמי.
הטחתי את הקופסה הריקה בשעון, שנחת על הרצפה ברעש שהיה אילם באוזניי.
סובבתי את מבטי חזרה אל הרסיס, אל חרבו של הגואל.
"קח אותי איתך, אנדרסן! קח אותי איתך לגיהנום!"
ודמה של אחותי נמהל בדמי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-2 חודשים וואו no fear
זה סיום הסדרה הזו? אני לא יודעת, כי אמרת שזה סדרה, לא טרילוגיה, אבל זה יכול להיות גם טרילוגיה. מצד אחד מאוד בא לי לקרוא עוד משהו בסדרה הזו, ואני מרגישה שיש עוד הזדמנויות ועוד אנשים שצריכים גגות של שוקולד, ועוד סיפורים שאפשר להפיק, ומצד שני זה מרגיש כמו סוף די הולם בשביל הסדרה הזו.
מה שתחליט.
בכל מקרה זה היה מדהים.
וכן, רק עכשיו קראתי את זה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-2 חודשים אם לא אכתוב כאן כלום, זה יכתוב "הודעה שמחה ללא כותרת". אז הנה אני, כותב משהו. קבלי את זה, סימניה Ortash
אנשים לא באמת דיכאוניים, או אבדניים. אני לא מאמין בזה.
הם פשוט רעבים.
לעתים קרובות, קצת יותר מדי.
ושוקולד, הוא דבר נהדר כשרעבים.
סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיב. יש לי משהו אידאולוגי כנגד להגיב על תגובות, אבל על התגובות שלך אני משתדל לענות.
אבל הייתי צריך לחשוב די הרבה כדי לענות על התגובה הזאת.
"סיפורים שאפשר להפיק".
איכשהו, גרמת לזה להישמע כאילו אני חולב פרה.
או עז. כן, אני חושב שזאת עז.
ואיכשהו, הצלחת לגרום לזה להישמע דווקא די נחמד.
אני משתדל לבסס כל דמות בסדרה הזאת על דמות במציאות. וגם אם לא את כולן, לכל הפחות את המרכזיות.
אז העניין הוא שאני לא יודע אם זהו סוף הסדרה, ממש כמו שלא ידעתי שאכתוב את החלק השני כשחתמתי את הראשון.
אני חושב שכן.
אני מקווה שלא, אבל אני חושב שכן.
כי איכשהו, למרות שהסיום לא בהכרח טוב, אני מרגיש שכל סיפור כזה עוזר, קצת, לזה שהוא נכתב אודותיו.
מרחיק אותו מקצה הבניין, לוקח לה את הכדורים או מתקן לו את המראה.
מראות.
תמיד ידעתי שהן צופנות רשע.
יודעת, כשסיימתי לכתוב את הקטע הזה, פשוט סגרתי את הדפדפן וירדתי לאכול אורז.
תיבול הודי, אני חושב.
הפואנטה היא, שלא באמת חשבתי על האפשרות שמישהו באמת יקרא את זה.
וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, על אחת כמה וכמה בסדרה הזאת.
53 פעמים, נכון לעכשיו.
לעזאזל.
וזה לא שאני לא רוצה שיקראו, זה באמת לא העניין.
אבל זה איכשהו הופך את זה ל... סיפור.
וזה לא סיפור.
זו מציאות.
זה רעב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
