שלום.
כן, אותו היום.
אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה טוב יותר בלילה..
********
האורות, הם מרחפים. נראה כאילו הם נועדו להיות שם. כאילו הם נועדו להיות נקודות אור קטנות אשר מבזיקות בחשכה ועם זאת שומרים על אחדות.
הנוף.. מהפנט. כן, זו המילה.
הגבעה מתפסת לאיטה למעלה, שחורה כולה. ביחד עם הסלעים החשופים שעליה ועם השיחים הירוקים אשר משתלבים ביחד לנוף ציורי, אך עתה לילה, ולא רואים זאת.
מרחוק יותר, אורות של כפר יוצרים נקודות אור קטנות, ואור עדין ואדמדם אופף אותם בשלווה גמורה.
הבחנתי גם בנקודה אחת אדומה בין כל הנקודות הכתומות-צהובות. אך הנקודות.. הם נראו כמו קן צרעות. כל הזמן זזות ונשארות במקומם.
וכאן. מהמרפסת. בלילה. מהמקום שבו אני כותבת את זה, כשהאור הבטולי מאיר את הרחוב בשתף קבוע של אור, ומנורת רחוב מעצבנת דולקת ונמצאת בדיוק מול הנוף המשכר, כמו הספסל עם גגו המגוחך.
כאן, הזמן נראה כאילו קפא. כאילו אני יכולה להביט מהמרפסת כל הזמן אל אותם אורות קטנים לנצח.
אך לא. השחר עולה לאט לאט וואותם אורות כבים ועתה רואים את הגבעה הציורית.
בקצה המרוחק, זה שקרוב לכביש החל מן יער, אך הכביש קטע את מעט העצים שצמחו שם.
השיחים באותו חלק ימני נראים בהירים יותר כשהשמש בלטפת אותם באלומות האור ההרסניות שלה. ככך שעוברים למרכז הגבעה נותנת לסלעים יותר מקום. וכשאנחנו הולכים אל המערב השיחים נעשים עתה כהים ולא בהים. כהים יותר ונמוכים.
שביל מקיף את הגבעה. הוא כאילו חותך את הגבעה לחצי, לחצי הציורי שלה, עם הסלעים והשיחים ולחצי הפראי שלה, עם השיחים שמשתלבים שם בערוץ הנחל היבש-בספק.
אך מה הכי יפה באותה גבעה זה שהשיחים חיים בהרמוניה עם הסלעים. הם משלימים זה את זה.
זה יפהפה כל כך.
ועכשיו נעבור אל העץ שמסטיר חצי מכל המראה המלבב הזה. בלילה הוא נראה כרדוף רוחות, כמיסטורי אך עתה. ביום. הוא נראה משעמם אך עם זאת יש לו גוון יפהפה של גזע. בעל חוטים שמשווים לו מראה זקן יותר.
זהו הנוף מהבית שלי. תמיד יש אור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
