פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 621 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-3 חודשים עצמי ואני גברת פלפלת
קיבלתי החלטה קצת מוזרה. זאת אומרת, היא כנראה תהיה תמוהה לכל אדם שהוא לא אני, אבל מבחינתי זה לגמרי הגיוני. הרי אין לי כסף לפסיכולוג ובעצם, גם אם היה לי בטח הייתי מוצאת משהו טוב יותר לעשות איתו. כמו לקנות ספר חדש. או שלושים.
אז ההחלטה היא בעצם לשבת לבד בחדר של חברה, שזה בעצם הדבר הקרוב ביותר שיש לי לחדר משלי, ולשמוע סוגי מוזיקה שלא שמעתי מעולם כדי לא להצליח לזמזם את המנגינה, או לשיר את המילים. זה פשוט מאוד יסיח את דעתי.
אני גם מעדיפה שזו לא תהיה מוזיקה שמחה כי אני לא רוצה להיות שמחה.
אני פשוט רוצה להיות.
באותו רגע, אני ועצמי נהיה אחד. זה נשמע לא כלכך נורמלי הרי - אני ועצמי זה אותו הדבר.
אבל לא, שוב טעיתם. אני ועצמי שונים לגמרי. אני לא בטוחה מי זה מי כי זה בעצם כמו שיש לך אח תאום שנראה בדיוק כמו שאתה נראה אבל חושב לגמרי אחרת. זאת אומרת, כן יש לכם את כל הדברים האלה שלתאומים רגילים אין כמו תודעה משותפת וטלפתיה. אבל אתם רק משתמשים בה כדי להתווכח.
אז אני נותנת לכולם לטעום ממני אבל אף פעם לא מעצמי, שזה בעצם הקליפה הפנימית. זה כמו שתהפכו את כל המבנה של תפוז ותכניסו את המר לתוך מעטפת של חמוץ-מתוק.
אפילו לי אני לא נותנת לטעום מעצמי. אני חושבת שיש לעצמי טעם מלוח כי כשאני כן מתחברת לעצמי אני לפעמים בוכה קצת. הלוואי והייתי יכולה לבכות בכי מתפרק בלי להיות מובכת מעצמי.
אבל עצמי אדם מאוד ביקורתי.
והוא מבקר אותי יותר מכולם. והוא בעיקר כועס כשאני חושפת אותו כי הוא תמיד בחושך ולראות אור יום לא עושה לנו טוב.
אז אנחנו מנסים לפתח איזשהי גישה מתקדמת ומלהיבה כדי להתמודד עם הכל. וזה בדיוק כמו פסיכולוג רק בלי פסיכולוג. אני יושבת על המיטה והמוזיקה עדיין מפריעה לי, למרות שאני לא מכירה את המילים, אני שומעת אותם ומאק דה-מרקו שר שם שירים על ללכת לישון ואני לא בטוחה שבשביל זה נכנסתי למיטה אבל הוא מתחיל להכניס בי ספקות. אז אני מתנערת ממנו וממוזיקת הפופ שבאה אחריו (זו הבעיה עם פלייליסטים שאנשים שהם לא אני הכינו) ופשוט יושבת מול המאוורר ומדבר לעצמי. עצמי מקשיב הכי טוב, חבל שזה מוזר ותמוה לדבר איתו אחרת לא היינו מתנתקים זה מזו.
סיפרתי לו קצת על הילדות שלי, על הבית שלי שעמד על כמה מוטות ברזל, על המטבח שלפני שהעברנו אותו לחדר מקלחת השני עמד במסדרון ואחרי שהעברנו אותו נשאר שם חור ברצפה שלפעמים ממנו היו נופלים דברים קטנים מספיק מתחת לבית שלי, ואז היינו צריכים לזחול לשם כדי להוציא אותו וזה תמיד היה קצת מפחיד כי הבית היה עלול ליפול עליך. אבל גם מאוד מרגש כי לפעמים מצאת דברים שלא ידעת שאיבדת בכלל.
וסיפרתי לו גם על החצר שלנו שפעם הייתה מלאה בעשבים שוטים ויום בהיר אחד אמא החליטה לעשות שינוי, אז כשחזרנו מהגן (?) מצאנו שם ריצפה שהיא בנתה בעצמה. על הריצפה עמדה בריכה מגומי בקיץ שהתמלאה תמיד בחרקים אחרי הלילה. היינו מצילים את החרקים הקטנים והמתוקים, שולים אותם. מהגדולים פחדנו אבל אני בטוחה שהם פחדו יותר.
גרתי שם מגיל שנתיים עד גיל שבע.
מתישהו בתקופה הזאת התוודעתי לסקס. אני זוכרת את הסצנה המדויקת ;
היא הייתה נזירה והוא היה גבר טיפוסי, הוא מתאהב בה ורודף אחריה והיא נוסעת לאיזשהו מקום. מבוהלת מהעוצמה של הדברים שהיא חשה כלפיו. הוא כמובן עוקב אחריה ומוצא אותה, מתלבש כמו נזירה ונכנס אליה לחדר. מתוודא על אהבתו מה שגורם גם לה להתוודות ואז הם שוכבים. רואים רק את הצללים של הדמויות שלהם אבל הם עירומים לגמרי והגוף שלהם בוהק באור הנרות.
אני זוכרת שלא ידעתי לאן להסתכל כי הייתי כל כך מובכת. לא בדיוק ידעתי מה הם עושים כי אף פעם לא ראיתי את זה קודם, שנאתי כשאנשים התנשקו בטלוויזיה. אבל למהשהו מה שקרה שם ריתק אותי.
אני חושבת שזה עוזר לי כי אני פתאום נזכרת בדברים שלא זכרתי קודם, רעים וטובים.
וזה מרגיע אותי כי בזמן שאני מדברת לעצמי, אני מפסיקה להזיז את היד בצורה כזאת שגורמת לי כאב, אני עושה את זה הרבה בזמן האחרון, בכל מני איברים בגוף. אומרים לי שזה מלחץ אבל אני בכלל לא מרגישה לחוצה.
רק קצת עייפה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-3 חודשים אמיתי ויפה -
אני ועצמי זה אחד הביטויים החזקים ביותר שקיימים , ידעתי שאראה משהו שארגיש חיבור אליו .
עצמי זה החבר היחיד שתוכלי לפנות אליו תמיד , לדעת שהוא מבקר אותך אבל יישאר איתך לעד, עצמי אמור להיות החבר הטוב ביותר, אם לא מכירים אותו.. אין טעם להכיר אחרים, כיוון שהכרותם תהיה הפגת הבדידות של ״אני ״בלבד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-3 חודשים אהבתי מאוד את מה שכתבת גברת פלפלת
-
-
