פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 804 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים סיפור שכתבתי. זאבה~
http://3.bp.blogspot.com/_TcG4eEnbqW4/SQFx9yjcWMI/AAAAAAAAC3U/tq4Hl5DLWA4/s400/bleak+1a.jpg
ראיתי את התמונה הזו וניסיתי לחבר לה סיפור.
סיפור נחמד, כמובן שדם יהיה, אל דאגה וגם שדים ואולי המוות בעצמו יארח לנו חברה.
כי אי אפשר לדעת מה בתוך ראשי, אלא אם אוציא את זה ו.. טוב, אתם תקראו.
אז.. בחזרה לסיפור הקטן. כבר עשיתי לכם הכרות עם הילדה הקטנה? יש לה שער בלונדיני בהיר וחלק. וגם פוני חמוד, פרצוף רציני. כל כך רציני לילדה כל כך קטנה. ועור בהיר ועיניים גדולות וכחולות-אפורות. כמו בסרטים. אך אנחנו לא בסרט, אנחנו בסיפור קטן ופשוט.
אז.. מה ילדה קטנה מתוקה כזו עושה בצריף כזה? שעוד שנייה נופל?
טוב, ברור שהיא אבודה. אפשר לראות את זה לפי הצעדים הלא בטוחים, לפי הסוודר השחור שתלוי בריפיון על גופה. גדול ממידותיה עד כדי כך ששרווליו נוגעים בדרך המרוצפת.
והארנב הוורדרד שהיא אוחזת כל כך חזק מתחת לסוודר, ובדמעות שהיא מסטירה בניגוב מהיר. הנה! זה קרה עכשיו, לא שמתם לב?
טוב, אני לא מאשימה אתכם. בואו נתאר לכם קצת את המקום, בסדר?
ובכן, זה יער עם עצים.. בינוניים. כן, אני יודעת. גם אני חשבתי על עצי ענק. אבל זה יפחיד את הילדונת הקטנה שלנו, והיא כבר כל כך מבוהלת.
יש ערפל, כמובן. אך ערפל קליל ונחמד. ושלג קל שיורד ועוטה על שביל האבנים לובן חגיגי. כמו לקראת חג המולג. כשהכל מתמלא שלג.
אל תפחדי ילדה קטנה. את בטוחה בעולם שלנו, בסדר? אוי.. היא אינה יכולה לשמוע אותנו.
בכל מקרה, בואו נמשיך קצת. אף אחד לא רוצה סיפור על ילדה קטנה יפה ומבוהלת שהולכת בשלג עם הארנב הוורדרד ששמו הוא פיטר.
טוב, נמשיך בתיאור המקום.
יש רוח קלה, כצפוי. רוח קלה שמרקידה את פתיתי השלג וגורמת לשערות מראשה של הילדה לרקוד סביב פניה.
הילדה לפתע נוטשת את השביל באיטיות ונשענת על עץ חלק שעליו מנעו מהשלג הקל להגיע אל הקרקע, עכשיו היא נשכבת, מצמידה את הארנב אליה ועוצמת עיניים.
לא! לא ילדה טיפשה! רגע.. מי זה?
דמות כהה החלה להתקרב עליה. מה אתם אומרים על זאב גדול? שיקח אותה אל הבית של אדונו? בואו ניצור אחד כזה.
פרוותו האפורה-לבנה עדיין לא השתנתה לפרוות החורף שלו ועיטוש יצא מתוך פיו אל אותה הילדה לא התעוררה. הוא מתקרב עליה ונשכב לצידה. מחמם אותה מעט ושומר עליה.
אחרי כחצי שעה נשמעות צעקות ברחביי היער. מישהו צועק של ילדה קטנה. "איימי! איימי!" נשמעות הצעקות אך אותה ילדה-שכנראה קוראים לה איימי- לא מתעוררת.
הזאב לא נע וכשהאיש מגיח מהשביל ורואה את הזאב הענק שלנו שוכב על המצא הרח של אדמה ומביט בו בעיניו החכמות הוא פשוט עוזב את המקום.
אחרי כמה זמן הילדה מתעוררת. היא חופרת את ראשה פנימה יותר אל תוך פרוותו של הזאב ועוצמת עיניים אך הזאב הגדול שלנו קם ומכריח אותה לקום ולבוא בעקבותיו.
היא אוחזת בפרוותו והולכת בעקבותיו אל תוך הצריף הרעוע. יש שם אש. הרציף הקטן לא יהיה קר כל כך ומפחיד, הרי אנחנו רוצים שאיימי תישאר איתנו, נכון? או שעדיף שנשאיר אותה כאן וניתן לאביה ומצוא אותה כאן?
לא, בואו קודם נכיר לה את "בעליו" של אותו זאב גדול.
כשאיימי נכנסה אל תוך הצריף מישהו התיק את עיניו מהספר שבידיו והסתכל עליהם. הוא רק חייך לעצמו ושב לקרוא את הספר.
בואו נסרוק את הצריף. יש קיר מלא מדפי ספרים, כמעט בכולם יש סימניה. יש אחת עם סימניית-כף וסימניית-נוצה. יש אחת אדומה ואחת לבנה, אחת שחורה וחומה. אחת אפורה ועוד אחת מפוספסת בלבן ושחור.
וכל הזמן הזה איימי הקטנה שלנו לא אמרה דבר! וגם לא האיש הנחמד שלנו.
בואו נכיר בניהם.
"מי את ילדה?" שאל לפתע קול עמוק ויפהפה שבקע מתוטך פניו של האש שקרא.
"איימי," אמרה הילדה בקול קטן והוא חייך.
"אני אדמונד," השיב בחיוך
"למה? השער שלך שחור." אמרה איימי. כבר לא מרגישה קטנה כל כך. חיוכו התרחב.
"השער שלי היה אדמוני כשהייתי קטן," ענה אדמונד
"ואז הפך לשחור?" שאלה איימי בסקרנות. אדמונד חייך.
"ולו?" שלאה
"למי? לזאבה? קוראם לה כוכב לבן" ענה בחיוך גדול ואיימי הסמיקה אך הזאבה חיככה את ראשה הגדול וראשה של איימי שלנו ואיימי חיבקה אותה בחוזקה.
"איימי!" נשמעה צעקה מחוץ לצריף ואביה הופיע שם. הוא לא בן אדם נחמד, תראו בעצמכם.
"איימי! בואי לכאן!" אמר לה אביה אך איימי נענעה את ראשה והידקה את אחיזתה בכוכב לבן עד שהזאבה נענעה את ראשה ברוגז.
"איימי, אני מזהיר אותך.." החל אביה את האיום אך אדמונד קם מכיסאו ודיבר, בקולו האדיב והנעים כמובן.
"אתה בטח אביה של איימי, בואו. הכנתי תה."
"שוטה! תתרחק ממנה!" צעק אביה וצעד אל איימי צעד מאיים אך כוכב לבן נהמה.
"שקט ילדה, זה בסדר. הוא יבוא לשתות תה. גם את תשתי תה, נכון איימי?"
"כן," ענתה איימי בקול אמיץ, אוי! איזו אמיצה הילדה שלנו! תראו אותה! היא נוטשת את הגנתה של זאבה ענקית בשביל לשתות תה עם האיש הנחמד ואביה הרשע.
היא ניתקה את ידיה מצוואר הזאבה במאמץ וישבה על כיסה עץ ליד שולחן עץ ארוך. כוכב נופל עקבה אחריה במבטה והייתה מוכנה לזנק להגנתה בשנייה שיראה סכנה.
האיש הנחמד שלנו, שכבר הספיקה איימי לשכוח את שמו וכך גם אנחנו, הניח קנקן ברזל גדול על שולחן העץ וסלסילת קש עם לחמיות מתוקות וקערת פירות יער.
"כדי לאכול אותם לפני שיתקלקלו, לא?" שאל בחיוך את איימי והיא חייכה, לקחה חופן פירות והכניסה אל תוך פיה. נהנת מכל הטעמים שלהם באותו הזמן.
"איימי! תתנהגי יפה!" אמר לה אביה בחומרה אך איימי כבר בחרה לחמניה מתוקה אחת-אחרי שאצבעותיה המוכתמות בדקו כמה אחרות- ובצעה אותה לחצי להחלה לאכול חצי אחד כשאדמונד מזג לה תה והיא הנהנה לו בתודה. היא טבלה את החצי השני של הלחמניה בתה ונהנתה מהערומה העדינה של התה עם המתיקות הנפלאה של הלחמניה.
לפתע אביה תפס את ידה בחוזקה, כוכב לבן החלה לנהום אך פסקה כשאדמונד הניף את ידו כאילו גמר לנצח על מלודיה יפהפה.
"אנחנו הולכים אדוני, תודה על התה וה.. כן." אמר אביה של איימי בחומרה והחל לקום כשידו אוחזת בידה של איימי.
"לא!" צעקה איימי, ניטקה את אחיז הברזל של אביה וברחה כשכוכב לבן בעקבותיה.
"אתה! שוטה! מתה עשית לילדה שלי?" צעק עליו אביה של איימי
"כלום," ענה ברוגע ובצע לחמניה מתוקה. נראה שזה הכעיס את האיש כי הוא הקים את אדמונד מכיסאו באלימות והניף אותו על הקיר אחרי שכמעט חנק אותו.
בינתיים איימי שלנו בוכה.
היא יודעת שהיא תצטרך לעזוב עם אביה אך היא רוצה להישאר כאן. היא גם יודעת שהאיש הנחמד לא ייתן לה להישאר.
"אוף, כוכבית." היא בכתה על הזאבה אך הייריה שפילחה את האוויר הקימה אותה וגרמה לה לרוץ אל תוך הרציף.
היא הביטה באיש הנחמד שאחז את האקדח וכיוון אל אביה.
היא עמדה שם בעיניים פעורות בעוד אביה מסתער על האיש וחותך אותו עד שנשמעה הירייה ששמה קץ לזה.
גופו של אביה, רפוי בצורה מפחידה, נפל לרגליו של האיש הנחמד. זה שקוראים לו אדמונד. ואז היא גילתה שאפו חתוך, היו בו לפחות 5 חתכים שונים, גם בלחיים ובזרועות ואפילו כמה בבתן.
הוא החזיק את הבתן שלו בחוזקה.
"איימי, תקשיבי. תביאי לי את הקופסה האדומה." אמר אדמונד במאמץ. היא צייתה והביאה לו את הקופסה.
"יופי, עכשיו תוציאי לי חוט ומחט חצי עגולה, בסדר?"
היא הנהנה ועשתה כמבוקשו. היא הגישה לו את החוט והמחט וצפתה בו בשתיקה תופר את עצמו, מתקן את עצמו.
הוא תפר גם קצר בזרועה והניח תחבושת על אפו ועל החתכים שלו. היה אחד גם בחזהו שמה לב. והוא הוריד חולצה, תפר את החתך הארוך וחבש את השאר.
"מה קרה?" שאלה איימי בקול מפוחד
"אבא שלך," ענה בקול קודר והתיישב בהנחה על הקורסה שלו.
"מה יקרה לי?" שאלה
הוא עצם את עיניו והשיב. "את תחליטי."
והיא החליטה. היא לקחה את הכיסה המנופץ, שמה אותו באח והדליקה אש נעימה. וכך החלה לסדר את הצריף הקטן.
לאחר מכן, היא גררה את הקורסה לכיוון האש וישנה על השטיח הקטן למרגלותיו.
והוא? אדמונד לקח אותה והניח אותה בחדר השינה שלו. הוא כיסה אותה בסמיכה ונשק על מצחה המדמם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים את כותבת נהדר! סיפורי אימה ומיסתורין זה הלחם שלי, והסוף החידתי הצליח לצמרמר אותי. זה סיפור שחייב המשך. אבק ספרים
אהבתי מאד את הפניות הרבות לקוראים, 'בואו נעשה ככה ובואו נעשה ככה', זה היה מעולה!
אגב, תיקון קטן: מסתירה, ולא מסטירה. בטן, ולא בתן ;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים חחח, תודה. זאבה~
אבל יש מיליון המשכים. היא יכולה לגלות כוחות קסם, היא יכולה להפוך לציידת ואז שיקרה משהוא שיחייב אותה ל.. נסיך נגיד ואז היא תהיה הציידת הראשית שלו או שהיא תמות ממחלה נוראית.
יש אין סוף אפשרויות. סיפור טוב בנוי מהאפשרויות שאנחנו בוחרים^^
ולא כל הקרדיט שלי, אני זוכרת שמישהו כתב סיפור בסגנון הזה וראיתי את התמונה הזו בגלל שמישהו פרסם אותה לפני איזה 4 שנים. פשוט עשיתי אחד ועוד אחד^^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים ^_^ ג'קס
-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים על לא דבר ג'קס^^ זאבה~
-
-
