סופו של סיפור טוב תלוי בסוף שלו. כותב טוב יודע שהסוף אינו סוף הסיפור – אלא רגע ההכרעה בו הקורא יחליט אם המאמר היה טוב או לא. קורא שהגיע לסוף הסיפור, אינו יכול להיות קורא רע – הוא נתן לכותב הזדמנות שאל לו להחמיץ אותה.
המחשבות של הקורא בסוף, קובעים את סוגו, אז הנה סוגי הסופים האפשריים:
הסוף האולטימטיבי הוא כמובן זה שבו הקורא יאמר:
צחקתי ובכיתי – צחקתי כשראיתי את התוכנית – בכיתי כשנגמר!
ידוע שהמבקר לא יחמיץ הזדמנות לנגח הצגה, אם הוא יכול לעשות זאת בפאנץ' ליין, כמו למשל הביקורת על המחזה "א. מת בשעה ארבע" שבו המבקר כתב: חבל שהוא לא מת בשעה שלוש!"
וגם הבדיחה האקטואלית (המונדיאל): "בדקה התשעים ואחת הצלחנו להכניס גול!"
"כן, רק חבל שהשופט סיים את המשחק בדקה התשעים..."
ובתוכנית חידון שעשועונים המנחה שואל תמיד את המתמודד, לגבי תשובתו: "זה סופי?" והמתמודד החכם צריך לשאול את המנחה: "כן, בתנאי שזה לא הסוף שלי..."
באופרה אומרים שזה לא נגמרה עד שהגברת השמנה שרה ואילו ברוב המחזות של שקספיר זה לא נגמר עד שלא שוחטים את כולם. בזמנו היו קוראים לסרטי הקאובוי סרטים חקלאיים – כי היו קוצרים שם את כולם... כולם היו מתים שם בסוף ואם הסרט גם לא היה מצליח והמפיק היה בכל זאת נאלץ לשלם לכל "המתים" הוא היה יורה בסוף בעצמו....
אז יש סוף טוב או אין סוף טוב, אומרים שלא צריך לקחת את החיים ברצינות, כי בסוף לא יוצאים מהם בחיים...
ובכלל אתה יכול למות, אבל מי יחתום לך ערבות שזה באמת הסוף? וידועה אמרתו של הפילוסוף הנודע פול סארטר שבשעה שגסס הפטיר: "זה לא למה שציפיתי". "למה ציפית?" שאל בסקרנות חבר שישב ליד מיטתו. "לכלום..." ענה הפילוסוף הרציונליסט הגדול.
אז לסוף הכתבה תבחרו אחד מהמשפטים הבאים:
סוף סוף נגמרה הכתבה המשעממת הזאת.
סוף? רק התחלתי ליהנות!
סוף – כל דבר טוב נגמר בסוף.
סוף? – טוב שזה נגמר.
סוף? אם הוא לא היה גומר אני כבר הייתי...
סוף-סוף אם הוא לא היה גומר אני כבר הייתי...
סוף? הקדמת אותי בשנייה!
סוף?! עכשיו הוא נזכר?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
