"אני רוצה לעזוב את העולם חסר הקסם הזה," אמרה נופר "בבקשה, קח אותי איתך. ארני רוצה לראות את העלפים, להתיידד עם אנשי הזאב, לראות פיות ולעוף על גבו של דרקון. בבקשה טולפ. תיקח אותי איתך. רק הפעם הזו."
"די ליצי. אני לא יכול ואת יודעת את זה." אמר לה
"די! לא קוראים לי ליצי! ואתה חייב לקחת אותי איתך! זו חובתך הלא מקודשת בתור אחי הגדול!"
"די ליץ. אני הולך רק לשבוע."
"ועדיין. תן לי ללכת! בבקשה!"
"לא!" צעק עליה טולפ "ליץ.. אני.. סליחה."
"לך! לך כבר לארץ הקסם הזו שלך!" צעקה עליו חזרה והחלה לבכות.
פתחתי את הדלת והבטתי בהם.
בליץ הקטנה עם שערה האדום ועיניה הדולפות וטולפ, עם שערו השחור ועיניו הכחולות ואובדות העצות.
"את בסדר?" שאלתי את ליץ
"כן." היא ענתה, קמה, אחזה בידי והובילה אותי במהירות החוצה דרך מסדרון העץ הבהיר, ודרך הדלת האדומה והחצר הפנימית בפרחי הלילה הזוהרים פרחו בה.
היא עצרה ליד העץ במעלה הגבעה בחצר הפנימית, ישבה והחלה לבכות.
התיישבתי לידה והבטתי בה.
"אני אשמור עלייך נוף." אמרתי לה. הא הרימה את ראשה והעלתה חיוך שירד מיד על פניה. היא נגבה את דמעותיה והביטה בי.
"זה בסדר מייקי. אני בסדר." ענתה וליטפה את שערי בכבדות כמעט. כמה לא אופייני לה.
"אבל את לא. מה קרה?" שאלתי בקולי הקטן.
"רבתי עם טולפ מייקי. אבל זה בסדר. באמת. בוא, אני אשכיב אותך לישון, בסדר?"
הנהנתי והיא קמה, אחזה בידי והובילה אותי חזרה לדלת האדומה אך הפעם במעלה גרם המדרגות החורק ולחדרי.
"לך לישון מייקי." היא אמרה והתיישבה בקורסה הירוקה בפינת החדר.
נכנסתי למיטה והבטתי בה. אך היא הייתה שקועה במחשבות.
טולפ נכנס לחדר אחרי כחצי שעה והביט בה.
"מצטער אחות קטנה," אמר
"מה אתה עושה?" שאלתי אותו בשקט
"כלום," הוא אמר ברוגע וכיסה אותה בסמיכה אך אני ראיתי את הנצנוץ המתכתי שבצבץ מהשרוול.
"לילה טוב," לחשתי לו
"לילה טוב," הוא ענה לי וסגר את הדלת.
המתנתי ער עד ששמעתי את הדרגות ואז עצמי עיניים אך ההרגשה שמשהו רע קורה לא עזבה אותי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
