~~~
תמיד האמנתי שעיניים לא משקרות.
תמיד ידעתי מה האדם מרגיש רק מלהסתכל עליהן. ידעתי מהם הפחדים של אותם אנשים, מה גורם להם לשמוח, ידעתי עם מה הם מתמודדים.
עיניים היו כל חיי. זה מה שציירתי, מה שחשבתי וחלמתי עליו. העיניים רדפו אחרי, הקסימו אותי ושטפו את תודעתי. הן אלה שגרמו לי להיזכר בדברים שרציתי לשכוח, באשמה, בפחד.
בשקר.
הן היו מלאות הבעה, ותמיד חשפו את דווקא מה שהאדם רצה להסתיר. תמיד סמכתי על העיניים. הן דיברו אלי, יפות וצלולות וברורות וכנות.
עד שאתה באת. היית חידה לא פתורה, דבר לא ברור. בדיוק כמוני.
גם העיניים שלך השתנו ללא הרף. גם אתה לא היית שלם. לא היית אדם אחד כל הזמן.
רגע אחד הייתי שליו, עינייך היו חומות וזכות וחמימות. כמו אדמה. וכשכעסת הן התכהו עד שלא ראו את אישוניך ונאטמו בפני, אפלות וקודרות.
ואז התבהרו, וננעצו בי בהתרסה. אפורות כמו סערה המשמשת ובאה. כשהבטת בשמיים והרגשת קטן כל כך הן היו כחולות, והפכו ירוקות כשקפצת למים בצעקה פרועה. הן היו מטורפות ולבנות כשהרמת את ידך עלי בדחף רגעי.
כשהסתכלתי בעיניך אחר כך, ראיתי באותן עיניים קצת מכל צבע. אדם אבוד, כאוב, חסר יכולת להחליט, לשלוט בהן. ערבוב של ייאוש.
אבל עיני נעשו שלוות, חומות. כי הבנתי את העולם, ידעתי מי אני, רק מהסתכלות על עיני אחרים. ידעתי איך להתמודד עם הדחף להיכנע לכל מה שעינה אותי, עם הכאב שנגס בי מבפנים.
שנים אחר כך, שישבתי והבטתי כך באדם אחר, תהיתי באיזה צבע היו עיניך כשעשית זאת.
אולי היו אדומות. כמו הדם שזלג מהחתכים בפניך, בעורך. אתה עוד החזקת בחוזקה שבר של מראה מוכתמת.
עיניך נותרו פתוחות.
אינן רואות דבר.
אבל ראיתי שאתה שלם עם הבחירה האחרונה. ראיתי שהסתכלת לעצמך בעיניים בפעם הראשונה, כשעשית זאת.
ראית בעיניך שהיית שלם עם המוות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה