הבטתי על הנהר שזורם באיטיות בשביל האבנים שהוקצא לו. העצים נדמו כרדופי רוחות כשעליהם כל הזמן נעו בדממה כמעט מפחידה ונהימתה השקטה של המים הייתה שזורה במוזיקה של היום לצד המכוניות החולפות על הכביש המהיר, את הזמזום התמידי של דיבור אנושי ואת צליליה המתוקים של ציפור אחת קוראת לאחרת.
כלב נבח איפה שהוא לאורך הנהר. מישהו צחק, ואני. אני הייתי ישובה על קצה הגשר שעבר מעל הנהר האפור חושבת על היום הזה. היום האחרון בשנה. בחיי. בחודש. בעולם.
יום סימלי, לא? יום נהדר למות בו.
קמתי על מעקה האבן ופרסתי את זרועותיי בדרמטיות. פניי לעבר הנהר שעוד מעט יבלע אותי ויסע אותי עימו.
שמעתי צעקה. זה היה קול מוכר.
ידעתי, בשלווה מוזרה. שיש לי רק מעט זמן לקפוץ.
אז קפצתי. זה היה נפלא, לשנייה אחת. לשנייה אחת כוח הכבידה לא חל עליי. חוקיי העולם לא חלים עליי.
זה היה נפלא, אך אז התחילה הירידה המהירה מטה, ולפתע המים שהתגלגלו לאיטם נהפכו מאיימים ונדמה שהפכפכותם נועדה רק כדי לבלוע אותי בשחור האין סופי שלהם.
שנייה לאחר מכן פגעתי בחבטה במים ונתתי לגלים לסחוף אותי איתם. לא היה לי לא הכוח הנפשי ולא הכוח הפיזי להלחם בזרם.
פתאום משהו תפס אותי, חשבתי שזה אחד הגלים אך זה היה מוצק, זרוע. הבנתי שנייה לאחר מכן.
"לא.." לחשתי ומים מיד נכנסו לתוך פי.
"אנחנו רק צריכם להגיע לחוף," אמר קול גברי ואחיזתו בי נחזקה. פירפרתי מעט בניסיון כושל לעזור לו לצאת אך הוא פירש זאת כניסיון להיחלצות והידק את אחיזתו ב עוד יותר.
נאנחתי בתוך עצמי אך זר המים הקולני הטביע את קולי.
פתאום נחבטנו בגדה החלקלקה והקשה ולרגע. רק לרגע קצר הוא הרפה את אחיזתו בי ומיד הנהר טבע אותי לעצמו ובמהרה הנהר אחז בי וגרר אותי עם הזרם.
שמעתי קול מקלל וניחשתי שהוא ויתר אך כף רגלי נטולת הנעל נתפסה במשהו. אינני יודעת מה זה אך לא התעמצתי לעשות דבר כדי לשחרר את רגלי או כדי לעלות מעל פני המים.
מישהו תפס אותי במכנסיי והרים אותי בגסות מעל השקט האפל של המים.
הוא החל ללחוץ ע חזי בקצב קבוע. נענעתי את ראשי ומלמלתי משהו שאפילו אני לא הבנתי והוא הפסיק אך הוא הקים אותי לישיבה והרחיק את כל האנשים המסוקרנם שבא לצפות בנערה שניסתה להתאבד ולא צלחה במשימתה.
האיש פתח את פי בגסות כשלא נשמתי אך גם כשהאוויר נכנס לפי לא ראיתי למה הוא צריך להיכנס לתוך ראותיי ולתת לחיים לזרום לתוכי שוב.
האיש נאנח, השעין אותי לאחור והחל להנשם אותי.
הוא כפה עליי נשימה. כפה עליי חיים. הוא כפה עליי המשך.
****************
ישבתי על הכורסה הירוקה עם הפרחים העתיקים ומולי ישבה הפסיכולוגית שלי בכורסה דומה בצבע לבן שמנת.
אני מתחילה לשנוא את הפגישות האלו, במיוחד אחריי שהיא משתמשת עליי בהיפנוזה.
"את יכולה לתעל את השנאה שלך עליי או שאת יכולה פשוט לא לשנוא את העולם הזה." היא אמרה וחיקתה שאגיד משהו.
שטקתי.
"למה עשית את זה? למה ניסית לשים קץ לחייך?" היא שאלה ישירות.
שטקתי.
השעון הראה שהפגישה הסתיימה אך היא חיקתה דקה שלמה עד ששחררה אותי. שמעתי את צליל החיוג שלה להוריי בדיוק כשיצאתי.
היא תגיד להם שלא התקדמנו היום ושאני שונאת א העולם ובלה בלה בלה.
אחי הגדול חיקה לי בחדר ההמתנה עם הטבלט שלו ושיחק.
"יצאת," הוא הודיע לי "רוצה לאכול גלידה?"
הנהנתי ונתתי לו להוביל אותי למכונית ומשם לגלידרייה.
הוא ידע כמה אני שונאת את הפגישות האלו והנחמה היחידה שלו הייתה גלידה. אבל זו הייתה נחמה בעולם חסר גוון וצבע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
