פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 421 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים חשש מסויים מהסוף - סיפורונצ'יק I.V olokita
תשמעי, אני חייב לספר לך משהו.
את זוכרת את הדבר הזה שיש לי בתקופה האחרונה? נו...
החשש הזה שאני כל הזמן נוטה להזכיר.
לא.
לא הפוביה של הנשרים. עליה כבר כמעט התגברתי.
נו... הפחד הזה השני, מהסוף.
אז בקשר אליו יש לי וידוי.
רגע. סליחה.
תוכלי להמתין רק שניה?
כן, כן בטח, אני אחזור אלייך אחר כך.
היי. מה שלומכם?
סליחה, אני מתנצל, הייתי בקו השני בדיוק.
מה זה?
כן. בהחלט, אתם צודקים לגמרי.
גם זו בדיוק כמו השאר, עוד אחת מההתחלות הללו.
כן, זו אכן עוד צומת קטנה של החלטה.
אבל רק שלכם.
של חריצת גורלות שבהן העכשיו הזה, בדיוק ברגע שהגעתם לפסיק הקרוב, כשכמעט כבר עברתם למרכז השורה הבאה. עכשיו בדיוק אתם תקבלו החלטה.
ולמרות שמאוד יתכן שכל מה שאכתוב בסוף הסיפור יהיה הרה גורל עבורכם, הרי שרק המילים שאתם קוראים כרגע יקבעו עבורכם כיצד יסתיים.
ואף על פי כן, ולמרות שככל הנראה המילים שכתבתי יקבעו לטוב או לרע.
אני עדיין אופטימי.
כי עכשיו אני צריך להיות במיטבי כדי שתישארו. להתעלם מהפחד הזה.
אני חייב לתת את הכל, להפתיע או לפחות לרגש. רק כדי שלא תסגרו, שלא תקפלו עליי את כל המילים שהנחתי כאן במיוחד עבורכם.
כדי שתתנו לי עוד צ'אנס. רק עוד סוף של סיפור אחרון לספר.
אבל דווקא כעת, בדיוק בסיפור הספציפי הזה.
פתאום אחרי אלפי משפטים שכתבתי, דווקא עכשיו הפוביה הזאת חזקה מהכל.
ופתאום אני כבר פאסימי.
ובמיוחד בגלל זה הלכתי אתמול לרופא.
נוירולוג.
מה הוא כבר יכול היה להגיד לי? בטח לא שיהיה לי סוף טוב מכל זה.
כן. הוא היה דיי נחרץ.
הוא פחות או יותר רמז שזהו. שנגמר. שאין כבר תכלית. שהפחד הזה הוא תסמין של הסוף.
כן.
זה בדיוק מה שהתחלתי לומר לה, כשדיברנו בקו השני.
נו...
אבל בדיוק אז התקשרתם, ואתם מכירים אותה כבר פחות או יותר.
לא היא תמתין שעות על הקו.
מה באמת?
תעשו כזאת מחווה בשבילי?
וואו תודה אני מאוד מעריך.
היי. זה שוב אני...
כן. את פנויה עכשיו?
לא, הם בהולד.
נו כן, אז מה? שיתייבשו שם, זה היה רעיון שלהם.
טוב אז איפה הייתי?
אה. הוידוי שהייתי חייב לך.
אז ככה, כמו שאת כבר יודעת, אני עם הפחד הזה כבר דיי הרבה זמן.
אבל בימים האחרונים הוא בלתי נסבל. כלומר, זה לא שלא הזהירו אותי שככה יהיה. הרי אחרי הכל, האמת הזאת לא קפצה עלי היום בהפתעה. כי אם את זוכרת, גם הרופא בקופת החולים הזהיר אותי שככה יהיה, אבל פשוט לא הקשבתי.
אז אתמול סוף סוף הלכתי לרופא מומחה.
כן. אל דוקטור מנחם הנדל הזה.
ותשמעי, הדוקטור הנדל הזה הוא קליבר רציני, אפילו בקנה מידה עולמי.
נו, אני יודע שאמרת לי. בגלל זה הלכתי אליו.
בכל מקרה, הוא בדק קצת ואחר כך אמר לי "יחיאל, זה הסוף". ועוד הוא הוסיף ש"חבל" וגם שאם לא הייתי מזניח אז לא הייתי מגיע למצב הזה עכשיו.
אז יצאתי. ברחתי משם. מה עוד אוכל לעשות עם בשורה מפחידה שכזאת.
כן. אני לבד כרגע אם לא מחשיבים את האלו בהולד מהקו השני.
לא. אני לא יכול לקפוץ אלייך עכשיו.
כי את צריכה ללכת לעבודה ובכל מקרה... עוד יש לי אותם על הראש.
כן אני מבין.
טוב, אז נדבר בהמשך.
הלו. שומעים?
לא, זהו. היא ניתקה. הלכה לעבוד.
אז מפה לשם, הייתי אצל הרופא.
אה... שמעתם הכל?
חשבתי שהולד זה...
טוב נו עזבו, זה כבר לא משנה.
ממילא זה סוף הסיפור.
איי. וי אולוקיטה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים וואו. no fear
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים תודה רבה I.V olokita
-
-
