אף אחד לא שומע. אף אחד לא שומע ולכן אני יכולה לצעוק ולצרוח בלי לחשוש מתגובה.
בגלל זה אני צועקת ושרה בקול רק כשהרוח חזקה וסערה מתקרבת. אף אחד לא שומע.
להיות צל פרושו להיות שקט. שקט פרושו להיות לבד. לבד פרושו להיות בטוח. להיות בטוח פרושו להיות לבד. להיות חופשי פרושו להיות לבד. להיות לבד פרושו לכמוהה ולחשוב על הבדידות שכפיתי על עצמי.
הרוח מתחילה לגעוש ולרקוד בעוז. זה הסימן שלי.
אני עולה על הסלע וניצבת כנגד הרוח. מנסה פעם נוספת להבין מה היא לוחשת ואומרת לי אך בלי סיכוי.
כמה אני רוצה להבין את דבריה של הרוח? את מה שהחיות אומרות זו לזו? את ההיגיון במוות ובעולמנו הקר, אך לא בהכל חייב להיות היגיון.
זאת למדתי היטב. למה להיקשר לחיה עם אתה יודע שהיא תמות ותשאיר אותך לבד? מה הטעם לקרוא ספרים עם לעולם לא אוכל להיות בעולמם? ומה הטעם לברוח?
לברוח מהכאב ומהאמת. מהשקר וההרג ומחיי היער ומתקווה אחת קטנה שמדחיקים לאחור.
לעולם לא אוכל להיכנס לעולמם של הדמויות שלי אבל.. בל תמיד קורה להם משהו נורא. שמתם לב? תמיד הוא ממזר, תמיד היא קורבן, תמיד.. תמיד יש משהו.
אני לא אומרת שלא לקחתי בזה חלק. אני לקחתי חלק בזה אך אני רק צופה.
מתבוננת על מה שקורה ורושמת. זה הכל.
החיים ממשיכים, עוטפים וסוחפים אותנו אך אני נשארת על הסלע שלי. נאבקת ברוח וצועקת ושרה ובקול רם המתחרה ביללת הרוח הגוברת.
הרי לכם תחרות הוגנת...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
