כבר שנה, אולי אפילו יותר, רוסלנה תקועה איתו. היא אפילו לא יודעת את שמו. היא חייתה איתו בחדר פצפון בעליית הגג בבניין פשוט למראה ("הוא לא מושך את העין" כך הסביר לה שוב ושוב הפורץ כששאלה למה דווקא בבניין כזה) והטיח שלו מקולף ומט לנפול.
אפילו מחשב לא היה! וגם טלויזיה לא היתה. כששאלה את הפורץ למה אין טלויזיה ומחשב, הוא ענה לה שאם יהיה לו טלויזיה ומחשב הוא יצטרך לשלם על החשמל ואז הוא ייחשף.
גם לא היה מיקרוגל והם נאלצו לאכול אוכל קר. החפץ היחיד שבו היה אפשר לאחסן את האוכל, היו סתם ארונות ריקים שבהם אסור היה לה לגעת בגלל ששם היה גביע המיץ.
גם טלפון לא היה. ככה שהיא אפילו לא יכלה לדבר עם בעלה או אמה!
"למה אני לא יכולה לצאת מפה?" היא אמרה שוב ושוב "מה, רק בגללך? אני נשבעת לך שלא אגלה לאף אחד על מקום מגוריך. בכלל לא אכפת לי מכל העניין הזה. רק תשחרר אותי, תן לי לחזור אל בעלי. בבקשה"
"פעם אחרונה שמישהו נשבע לי, כמעט מתתי בגללו" הוא חזר שוב ושוב בטון האיטי והמעצבן שלו.
"אני לא כמוהו!" היא אמרה תמיד אבל זה לא עזר.
עברו כמה חודשים ואז היא כבר החלה ללמוד ולהשלים עם זה שאין מה לעשות ושהיא צריכה להשאר תקועה פה עד שכל העניין הזה ייפתר.
חוץ מלישון קצת (אבל עם תורנות שמירה!) לאכול קצת, ומידי לילה לקיים עם הפורץ יחסי מין סוערים (באמת שהיא לא נהנתה מהם. אמנם הוא היה בחור מושך מאוד אך הוא הכאיב לה הרבה פעמים ועשה את זה חזק מדי וגם כי כאב לה על בעלה ובנוסף היא פחדה שייצא להם ילד משותף והיא ממש לא בקטע עכשיו של גידול ילדים), הפורץ רק לימד אותה כל מני דברים מוזרים כמו למשל מתי אמור להיות ירח מלא, איך מבדילים בין דם של חיה לבין דם של אדם וגם איך יודעים אם מישהו באמת מת או שסתם עושה את עצמו.
הבחור הפחיד אותה, ברצינות. ולמרות זאת היא עשתה את המוטל עליה. רק שלא יתעצבן.
לכן, לא פלא שהיא התרגשה ושמחה כשהפורץ קם בבוקר, העיר אותה במהירות וצעק בהתרגשות: "היום זה היום! היום הגורלי שציפינו לו!" חיוך טיפשי היה מרוח על פניו.
האומנם? היא לא האמינה שבאמת היום היא הולכת לצאת מפה. למרות זאת, היא שאלה אותו מה קורה היום, ליתר ביטחון.
"היום זהו ליל הירח המלא!"
"נו ו...?" היא לא הבינה לאן הוא חותר בכלל.
"מה נו ו...?" הוא התעצבן: "את לא זוכרת שאמרתי לך שבליל ירח מלא, יקרה נס?"
"אה נכון!" היא באמת נזכרה: "אז אני הולכת לצאת מפה סוף כל סוף?" היא שאלה בתקווה.
"לא. עדיין לא"
"למה לא?" היא התאכזבה והתחילה להתעצבן: "אני בכלל אשתחרר מפה מתישהו?"
"מובן שכן" הוא אמר והוסיף אחרי היסוס: "פשוט היום לא"
"אז מה זה נס הזה שאתה מדבר עליו?"
"בואי עוד 5 דקות למטבח ותראי" ואז יצא מחדרה.
היא קמה מהמיטה, התלבשה וכשהיתה מוכנה, היא נכנסה למטבח. על השולחן הפצפון עמדו 2 כוסות מזכוכית ואת גביע היין.
"הו, הנה את" הוא אמר והורה לה לשבת. היא ישבה.
לאחר מכן, הוא נטל את גביע היין ומזג אותו לשתי הכוסות: "לחיים!" הוא אמר.
"סליחה? מה קורה פה?"
"מה זאת אומרת מה קורה פה?" הוא שאל: "שנה עברה מאז שאנחנו פה, אז החלטנו שזה הרגע המתאים לחלוק איתך את סוד הגביע"
"מהו סוד הגביע?"
"תשתי ותראי"
היא לא סמכה עליו. היא שמעה הרבה סיפורים על אנשים ששתו משקאות תמימים למדי כמו מים, מיץ תפוזים או קולה ואז מתו בגלל רעל. חוץ מזה, הגביע הזה גנוב והיא לא התכוונה בשום פנים ואופן לעבור על החוק.
ולמרות זאת, לה היה בה הכוח והרצון לעצור את הפורץ מלשתות את המשקה. חוץ מזה, אולי היא תשתה אותו אם פתאום התברר שהפורץ יהפוך למישהו עשיר או מכובד. זה יכול להיות מגניב אם משהו כזה יקרה גם לה.
אז היא החליטה לכות. היא חיכתה. וחיכתה. וחיכתה עד ש...
הפורץ שתה. היא הסתכלה עליו בציפיה ואז פתאום הוא התחיל להשמיע קולות חנק ואז דממה. למרבה חרדתה הפנים של הפורץ התחילו להתעוות, האף שלו הצטמק, השערות שלו התקשו, היא הצליחה גם לראות שגדלו לו ניבים כשפתח את פיו והשמיע קולות צחוק ועונג!
רגע, קולות צחוק ועונג? לא יכול להיות.
אבל זו היתה האמת: "יוהו! אני סוף כל סוף בן אלמוות! זה מדהים. אני יכול לחיות לנצח!!"
אז הוא ערפד? כנראה.
היא שמעה הרבה על אודות ערפדים אבל לרגע היא לא העלתה בדעתה שיש כזה דבר בחיים האמיתיים. אז המשקה הזה הופך אותך לערפד? מעניין. לרגע היא אפילו התפתתה לשתות ממנו אך פתאום החדר השתתק והפורץ|ערפד הסתובב לכיוונה ואמר בקול חלוש פתאום: "דם... אני רוצה דם..." והתחיל לפסוע לעברה בצעדים מגושמים ואטיים.
'אוי לא, הוא עומד להרוג אותי' רוסלנה חשבה בבהלה. אולי אם היא תהפוך לערפדית אז אולי הוא לא יהרוג אותה? היא הסתכלה על על הגביע וחשבה שוב לשתות ממנו אך שוב התחרטה. לא, היא לא רוצה להפוך ליצור מעורר אימה שכמוהו.
היא חשבה על דרך מילוט אפשרית. דרך החלון היא לא יכולה כי אז היא תתרסק. היא גם לא יכולה מהדלת כי הפורץ|ערפד חוסם אותה. הדרך האפשרית היחידה היא דלת יציאת החירום.
היא רצה מהר מהר ליציאת החירום ותוך כדי גם הודיתה בלבה למי שהמציא אותה. לבסוף היא הגיעה אליה, ונעלה מהר מהר את הדלת.
לאחר שוידאה שהיא סגורה היא ישר רצה לכיוון ביתה, מקווה שבעלה לא דואג לה, שמשפחתה עדיין בחיים ויותר מכל- שהפורץ|ערפד לא יתפוס אותה.
לאחר שהיא התרחקה מטווח שמיעה, היא שחררה אנחת הקלה גדולה. תוך כדי שהיא עברה מריצה מהירה להליכה רגועה יותר, היא חשבה שהפורץ הזה נראה דווקא נורא פצצתי בתור ערפד.
***
ובינתיים, הלנה ומייק חיכו מאחורי דלת הדירה. היו לשניהם דעות שונות: מייק רצה כבר להכנס ולהרוג את האיש הזה. לעומתו, הלנה החליטה לחכות עוד קצת מאחורי הדלת.
לאחר ויכוח שקט, מייק ויתר להלנה אבל לא שכח להגיד: "את עוד תראי שאני צודק"
עכשיו, כשנהיה קצת יותר שקט, הלנה פתחה את פיה ושאלה שאלה מוזרה: "מי אתה?"
אף אחד לא ענה לה. היא ניסתה שוב.
"מי אתה?" ולאחר ששוב לא ענה, היא המשיכה: "תראה, אנחנו מהמשטרה. אנחנו החבר'ה הטובים. לא יאונה לך כל רע"
אבל שום קול לא בקע. כאילו לא היה כל זכר לצעקה שהתרחשה לפני שניות אחדות.
מייק התחיל להתעצבן: "נו בחייך בנאדם, תגיד לנו רק מית אתה ונעזוב אותך בשקט"
"אני לא בן אדם" המישהו הזה אמר.
"סליחה?"
"אני לא בן אדם" הפורץ|ערפד חזר מאחורי הדלת.
"אז מה אתה? חיה?" מייק גיחך.
"גם לא"
"אז מה אתה אם אתה לא בן אדם ולא חיה?"
הדלת נפתחה לפתע, ללא שום אזהרה. מאחוריה, הלנה ומייק ראו בחור רזה, גבוה ושרירי ופיו גדוש ניבים.
"אני ערפד" ובזאת תפס את הלנה ומייק, לפני שהם הספיקו להגיב ומצץ את דמם בחשק רב ובהנאה גלויה והפסיק רק כשוידא שהם כבר ללא רוח חיים.
הסוף.
תצאו מהאשליה שההמשך יבוא. כי הוא לא יבוא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
