אתם יודעים, המוות מתאור בהרבה דרכים. לדעתי, אף אחד לא מודע לאיך זה מרגיש עד שזה פוגע בו.
זה לאבד חבר וותיק ואז לגלות שהוא לא שם.
שלא עצם מותו מפריע לך אלא המקום הריק שניצב במקומו. אותו הרגע שאתה מחקה לחיוך החמים המוכר כל כך, לתחרויות הריצה שהוא תמיד מנצח ואיך שלמרות כל שנותיו הוא עדיין גור שמחקה בקוצר רוח לליטוף ולחיבוק הבא.
אתה מתגעגע לכל מה שהוא ומה שהוא מייצג. גם אינך יכול להראות את זה, גם עם אתה לא מוכן להתעמק במחשבה בידיעה שתבכה, גם עם העולם ממשיך סביבך וזה מה שכל כך כואב.
אתהרואה את היום משתנה והפך ללילה, את הציפורים ממשיכות לעוף ולצייץ ולשמוע את זה שכמעט כלום לא השתנה.
כלום. כלום חוץ מהחלל הריק. זה שלא יתמלא לעולם.
ולפעמים, כל כך כואב לי בגלל שהאופי שלי מכתיב לי להמשיך. לא ממש נותן לי להתאבל אלא רק משכיח אותי בתרדות היום והעכשיו.
אך בלילה, שנייה לפני שהעיניים נעצות אני בוכה. אני בוכה בשקט. דמעה קטנה ללואי ואלי, לנולה היפה שנדרסה באכזריות וטס הדובון-זאב שאמא ואבא נאלצו להרדים בגלל סרטן.
כפי שכבר ניחשתם זהו שיר האבל שלי על החיות שנלקחו ממני בחודשיים האחרונים.
לואי- תוכו אהבה שגידלתי והאכלתי ושיחקתי איתו מאז שנפל מהקן שלו.
אולי- הגוזל של אחותי. שהיה חבר כל כך טוב ללואי.
נולה- החתולה שהייתה איתנו שנתיים ומצאתי בתוך ערימת עץ עם שני אחיה שדרך הגב אחת מתה והשני נעלם.
טס- הכלב שהיה איתנו 11 שנים ופשוט היה שם. ברגע הנכון ובזמן הנכון.
זהו קטע לכבודו. הרדימו אותו היום וקברו אותו ביער לד נתניה.
יהי זכרם ברוך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
