ישנם 50 גוונים של מיצי פטל בעולם. יש נדירים יותר ונדירים פחות.
לפני כשנה, גנב מבוקש אחד נכנס למוזיאון, פרץ אליו, וגנב את אחד מגביעי המיץ. מרגע זה ואילך לכל ה-49 מיצי הפטל האחרים, כבר לא היתה חשיבות. כולם הסתכלו רק על חצי הכוס הריקה במקום המלאה, ושקעו באבל מאין כמותו כי פריט היסטורי נדיר ביותר, נעלם. וזה לא היה משנה לכם בכלל אם נשארו עוד 49. אחד נופל, בשבילהם גם כל השאר.
כולם האשימו את האוצר של המוזיאון בפריצה אך הוא חזר וטען שאשתו התקשרה אליו ואמרה שהבן שלו חטף כאב בטן נוראי וביקשה ממנו שיקח אותו מהגן ויסיע אותו לבית החולים.
אז הוא עשה את זה. והוא זכר וידע טוב מאוד שהוא נעל את השערים.
מה שהוא לא ידע הוא שמרוב שהוא מיהר, הוא שכח לבדוק אם כל המבקרים במוזיאון הלכו, ומה שקרה קרה.
הנה מה שקרה לפני.
***
רוסלנה שיטטה במוזיאון, מרותקת לגביעים היין, מרותקת לארונות התצוגה הזוהרים אבל יותר מכל, היא היתה מרותקת לגביעי היין המפורסמים. מדהים איך שגביעי יין מסכנים יכולים להיות מסמר הערב בתצוגה.
היא לא שמה לב לזמן שעבר עד שלבסוף נמאס לה לשוטט ככה סתם והיא החליטה ללכת לביתה. כצפוי, הפתעה ציפתה לה: השערים היו נעולים!
היא הסתובבה אנה ואנה, מנסה לפתוח בניסיון נואש את השערים אך ללא הועיל, הם לא נפתחו. היא הרגישה פחד עצום ולחץ. האם היא תיאלץ להעביר פה את הלילה? איפה היא תישן? מה היא תאכל ותשתה?
למיטב ידיעתה, גביעי היין היו הדבר היחיד בחדר שהיה במצב צבירה נוזל אך היא כלל וכלל לא העזה לגעת בהם. לפחות לא עכשיו. יאשימו אותה בגניבה.
לא. היא לא תעשה את זה.
במקום זה, עלה לה הרעיון לגשת לדלת החירום. חייבת להיות פה איפשהו יציאת חירום. בכל מוזיאון יש יציאת חירום. אם לא, היא תמות. אם כן, חייה יינצלו.
כעבור שניות אחדות, היא נשמה לרווחה. היתה יציאת חירום. היא כבר עמדה לרדת במדרגות והיא כבר אחזה בידית ומשכה אותה בכל כוחה לפנים כשפתאום מישהו נכנס ממנה.
"אה!!!" היא פלטה צעקה ואז הזר מיהר בבהלה לחסום את פיה בידיו: "מה את עושה?! שתקי!"
היא התנשפה בכעס ושיחררה את ידיו מפיה.
הפורץ הסתכל אנה ואנה ואז הוציא מפתח ונעל את שער החירום. לא, חייה אבודים.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" היא שאלה בהתרסה ובבהלה.
הוא לא ענה ובמקום זה שאל: "אין פה אף אחד מלבדנו?"
היא שתקה.
"אני מבין שאין" הוא אמר תוך כדי גירוד בזקנו ואז הסתובב ושאל: "אני מעוניין לראות את גביעי היין האלו. תוכלי להראות לי אותם?"
"למה שאעשה את זה?"
"כי אם תעשי את זה, את תוכלי ללכת. אני אפתח לך את דלת החירום ותוכלי לצאת"
היא השתכנעה. היא הובילה אותו במעלה המסדרון אל גביעי היין.
הזר היה בחור גבוה ושרירי כמו שהיא אהבה. עכשיו, כשהיה לה זמן להסתכל עליו, היא גילתה שהוא פשוט מהמם. הגבר המושלם. היא אחזה בידו וקרצה אליו קריצה ענקית. הוא התעלם ממנה.
היא נאנחה. הוא בחיים לא ישמים לב אלה. בחיים לא. היא התחילה לפנטז על היציאה מהמוזיאון ושהוא לוקח אותה איתו על גב סוס לבן, והם יוצאים לחופשי.
יאיי, הנסיך על הסוס הלבן. איזה אושר!
קולות קרקוש הם אלו שהחזירו אותה למציאות. מופתעת, היא ראתה את הפורץ עושה משהו מוזר. הוא ניסה לפרוץ את הזכוכית. ועוד יותר מוזר: הוא הצליח. והכי מוזר: הוא לקח את הגביע היין שבראש הטור!
"מה אתה עושה? אתה בסדר? יעצרו אותך וישימו אותך בכלא! תחזיר את זה מיד!" היא היתה מעוצבנת אך במיוחד מבוהלת.
הוא התעלם ממה, סגר את הזכוכית ומשך את ידה בגסות בכוונה להמלט מהמקום.
"אתה יודע עד כמה הגביע הזה נדיר? אתה לא יכול לעלות בדעתך! זה אולי נראה סתם פשוט אבל תאמין לי שהאנשים והמשטרה יעשו מזה הרבה רעש"
הוא שוב התעלם ממנה והם כבר הגיעו לדלת היציאה. היא עדיין היתה נסערת אך נאנחה בהקלה למחשבה שהסיפור עומד להסתיים ואם הגנב גונב את גביע היין, זו כבר בעיה שלו. היא לא תעמוד נגדו גם בגלל שגם לדעתה הגביע חסר חשיבות, גם בגלל שהוא לפחות הוציא אותה (למרות שהיא היתה יכולה להסתדר גם בלעדיו) ובעיקר בגלל שהוא היה בחור נהדר.
היא חיטטה בתיקה ורשמה את מספר הטלפון שלה ומסרה אותו לפורץ והסבירה: "זה מספר הטלפון שלי. תוכל להתקשר אליי עם תזדקק לעזרה" היא אמרה את זה באדישות אך בתוך תוכה הרגישה התרגשות.
לאכזבתה, הזר נפנף בידו ואמר שהוא לא צריך אותו. 'כנראה הוא לא רק חתיך הורס ומשגע אלא גם קורא מחשבות ויודע הכל אז בגלל זה הוא לא צריך את המספר שלי' היא חשבה.
"אני לא צריך את מספר הטלפון שלך כי את באה איתי. אני לא סומך עלייך ואין מצב שאתן לך ככה להסתובב חופשי בזמן שכולם יחפשו אחריי"
ובזאת, הרים את ידה בגסות והם התחילו לרוץ כמו משוגעים בתוככי סימטאות העיר.
המשך יבוא. תהיו בטוחים בזה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
