פני העלה לא נגלים אלי עד שאני חולפת ממש על ידו.
חלקו עוד ירוק, מרושת בקווים אלכסוניים דקים מלאי חיות. כמעט ואפשר היה לחשוב שמקומו הראוי הוא אכן על העץ, אם לא היה החלק השני יבש כל כך. גורלו של עלה כזה ידוע מראש.
החלק החום הוא הקובע, אחרי הכל. החלק המת. החלק שאין לו עוד תקווה.
החלק הירוק כבר אינו משנה.
עיני קרות ואטומות כשאני שולחת את ידי ונוגעת בפטוטרת. שמץ ההיסוס שלי אינו מגיע אליהן. אני מגלגלת את הרצועה הדקה בין אצבעותיי. רק לרגע.
שביב הכאב בחזי פועם לרגע כשאני תולשת את העלה ומפוררת את חלקו היבש בגסות. נוזל לבנבן נמרח על אגודלי כדם.
עלים מתים אינם מדממים.
'רוצחת,' אומר לי דבר מה בתוכי, ואני שומטת את העלה וממשיכה הלאה במורד הרחוב.
לא הייתה זעקה, לא יהיה עונש.
רצח שקט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה