כמה הוא אהב לקום מוקדם בכל בוקר. לשתות כוס קפה עוד לפני קרקור השחפים.
נכון, זה לכל היותר מעשה דיי טיפשי. אבל ככה אהב, ואהבה היא דבר חזק ואין לה חוקים של ממש.
יונה היה רק דייג. אחד פשוט שכזה. עם כובע קטן וסירה, רשת פרומה ואפילו חכה. אחד שקם כל בוקר בארבע ויוצא אל הים עוד לפני אור ראשון. הוא היה איש של חיוך, אחד שיקבל כל גורל, אפילו שהיה לו הכח לברור בין כל הסופים. וכמו כל יורד ים ששמו יונה, סופו שיגמור בתוך לוויתן. כי ככה אמרו שאמר אלוהים.
אבל יונה אהב את זה, אהב לקום מוקדם, אהב את הים ואפילו את הסוף שאלוהים תכנן עבורו.
אבל יותר מכל, יונה אהב את מרוצי הכלבים. במיוחד את אלו שלאקי צ'יקן נטל בהם חלק.
אוי, כמה דביל היה הכלב הזה. עם האוזניים השמוטות האלו שלו והמבט העצוב, כאילו אומר "עיזבו אותי, באמא שלכם. לא הפסדתי מספיק פעמים כבר?".
אבל יונה אהב, גם לנצח, למרות שיותר אהב התרגשות. הרגיש תמיד שאלוהים לצידו, אפילו שמעולם בחייו לא זכה בדבר או שידע את סופו הקרב. אז כל יום הימר את אותו ההימור. וזה הטיפש מעולם לא אכזב. תמיד סיים אחרון.
זה לא שיונה היה איש נטול כל בינה. להפך. פעם אפילו סיים טכניון, כך שידע לחשב הסתברות. אבל הסיכויים.
אלוהים, שישים לאחד ועוד על כלב אדיוט.
ויונה ידע שאם רק פעם אחת הוא יגיע ראשון, אז הוא הדייג העני יהיה בוודאי איש עשיר.
ויונה אהב סיכונים. עד שיום אחד הסיכון השתלם, לאקי צ'יקן ניצח, אבל בגדול.
וכשיונה עמד בדלפק לגבות את כספי הזכיה, חלפה בראשו מחשבה איומה. שעכשיו כשיהיה לו הכסף הזה, מה יחשוב אלוהים? והרי הוא כבר לא יקום בכל בוקר מוקדם, ובטח לא ישתה קפה בלי קרקור השחפים. גם לא יזרוק את הרשת יותר ובטוח יהיה לו גם סוף דיי שונה.
אז יונה לקח את כספי הזכיה אל כיסו, אחר כך ניגש ורכש כל כלב מירוץ שעמד למכירה (מכיוון שלא חשב על משהו שימושי יותר לכסף ונראה לו אך הוגן להשקיע בכלבים שבזכותם זכה במעט התרגשות), וביחד עימם ובלי כסף, חזר אל ביתו.
וכשראתה אישתו את השיירה מתקרבת, וכששמעה את סיפור הפסד כספי זכיה. סברה שאם לאלוהים אין ביצים לקיים את מה שהבטיח, אז היא תעשה את זה במקומו. וכבר למחרת את יונה בלע לוויתן. בחתיכות.
איי.וי אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
