פוואד, רק בן 10 וכבר שכל את אביו בקרבות באפגניסטן ואת שני אחיו שנרצחו בידי אנשי הטאליבאן שגם חטפו את אחותו. הוא ואמו ברחו לקאבול הבירה לדודתו. לאחר שגרו שם בחדר עלוב בתנאים מחפירים, אמו מוצאת עבודה כמנהלת משק ביתם של שלושה עובדי סיוע מערביים. מלחמות האזרחים האכזריות, העוני הזוהמה, הסמים ושאר חוליי המדינה האומללה הזאת מתוארים מבעד לעיניו הנבונות של פוואד. יש ספרים שכתובים כתמונת שמן, מדויקים ומפורטים, יש כאלה שהם בבחינת רישום בעט, משפט קצר תיאור או שניים והשאר נתון לדמיונו של הקורא. נולד תחת מליון צללים הוא מהסוג השני, יותר קל לעיכול לקורא אולם מציג בבהירות את כול הזוועות. אדיקותו הדתית, תמימותו של הילד ואהבתו העזה לארצו שהוא קורא לה "מדינת הדמעות והמלחמה", מאפשרות למחברת לשרטט תמונה של הטרגדיה שעוברת על העם באפגניסטן וניכרת בספר אהבתה הרבה לארץ ולתושביה. גם במצב זה, לצד כל הזוועות והגיהינום היא מאפשרת לגיבוריה ללקט פיסות חיים וקצת שמחה. לקראת סוף הספר, והסוף כפי שכבר כתבתי בעבר הוא בעיה אצל סופרים רבים, העלילה מקבלת תפנית "הוליוודית" משהו ויותר מדי דברים מסתיימים בסוף טוב שלא כול כך מסתדר לדעתי עם המציאות. הספר קריא ביותר ושפתו קולחת אולם ספרות מופת הוא לא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
