פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 666 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-4 חודשים חרדת מוות ג'ו
יש אנשים שמפחדים מהמוות, שחושבים עליו כל הזמן, כל רגע ורגע ויום. ישנם כאלה, שעבורם הידיעה המעורפלת כי החיים הנם בני חלוף, ושהם עצמם, על כל תכונותיהם, לא יישארו כאן לנצח, היא איננה כה מעורפלת ואף מטריפה את דעתם. אני הייתי פעם טיפוס כזה – לחוץ, חרדתי, נוירוטי. הייתי קם באמצע הלילה שטוף זיעה קרה ומגלה שאני הולך למות – לא בזמן הקרוב, אל מתישהו, ובינינו – כל רגע ורגע בחיים האישיים שלנו יגיע אלינו לבסוף, יכה בנו בטפריו החדים...
כשפגשתי אותה לראשונה, זה היה במהלכו של התקף חרדה מסוג כלשהו. זה תפס אותי באמצע הרחוב. אני זוכר איך החלחלה על כך שלא היה כאן עוד מעט, שהרחוב הזה, על כל האנשים שבו, לא יהיה כאן גם כן, ושכל האנשים הללו ששועטים סביבי, הולכים, אוכלים, צוחקים, מקללים, כולם עד האחרון שבהם יהפכו לרקב ולדשן לאדמה, הידיעה הזו גמרה אותי. "מה קורה לכם?!" צווחתי, "אתם לא יודעים שאתם הולכים למות?!"
כמה מהם הביטו בי, מבטים מלאי חמלה ואמפטיה, והמשיכו בדרכם. כמה מנוכרת נהייתה החברה האנושית. אבל אז היא הופיעה – אישה צעירה ויפהפייה, קטנת קומה ולבושה בגופייה שחורה ומכנסי ג'ינס, בגדים מרושלים אבל חיוך של מלאכית. "למה אנחנו הולכים למות?" היא שאלה. "למה אתה מתכוון?" אני הבטתי בעיניה, עיניים ירוקות ומושלמות, עיניים שיכולות לגרום לכל גבר ליפול שדוד, וחשבתי לעצמי כמה עצוב זה שגם העיניים האלה ייכבו בסוף.
ישבנו בבית קפה, שתינו בירה קרה. בירה קרה תמיד מרגיעה אותי. הסברתי לה שאנשים חיים באשליה, שמה שאנחנו רואים לא באמת קיים, שאנחנו רק... רק אבק, עננות אבק שמקבלות לרגע צורה של אדם ואז מתנדפות להן, בלי כל זכר או המשכיות. היא הביטה בי והנהנה, ואז היא קרבה אלי. "תגיד לי," אמרה, "עננת אבק יכולה לעשות ככה?" והיא הצמידה את שפתיה המשורבבות לשפתי. שמחתי לגלות את העגיל הטמון בלשונה.
ליוויתי אותה הביתה ובפעם הראשונה הרגשתי שאני נהנה מהחיים. האוויר היה נעים, קריר, והלכנו כך אוחזים זה בידו של זה. היה לה שיער נפלא, שחור ומבריק, שהתבדר ברוח הנעימה. כשעמדנו מתחת לדירה שלה התנשקנו שוב, וחשבתי שהחיים נפלאים. את הרכב הגדול שאיבד את הבלמים בדיוק באותו הרגע לא ראיתי. הוא ניסה לבלום על הכביש המהיר ומשלא הצליח פנה אל הסמטה. הוא התנגש בה בעוצמה והטיח אותה לעבר פח צפרדע גדול, וגופתה המרוטשת נבלעה שם.
מאז איבדתי את החרדה שלי. שמתי סוף לכל הנוירוזות. המראה הזה, של הבחורה היפהפייה שבן רגע הפכה לערימת פסולת מרוטשת, גרם לי להבין כמה שהחיים הם קצרים, וכמה שהם בני חלוף, ומאז אני מתמקד אך ורק בהווה. אני עושה מדיטציות, אני מתרגל נשימות, הפכתי למורה יוגה מוסמך ואפילו פתחתי אשראם בלב תל אביב. אנשים מנשקים לי את כפות הרגליים וקוראים לי גורו. אז בואו כולנו נתמקד בהווה, כי זמננו כאן קצר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-4 חודשים מוות? אליעזר
מי זה?
כל עוד אני כאן-הוא איננו
וכשהוא יופיע-אני כבר לא אהיה.
לא פגשתיו וגם לא אפגוש בו
משמרות חופפות.
שיר חדש של שבן שמתקשר לנושא
https://shlomishaban.bandcamp.com/track/--11
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-4 חודשים שיר חזק וגאוני ג'ו (ל"ת)
-
-
