פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1013 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים לפני שאפול- הסוף שלי לסיפור. שרון
אם אתם כבר מכירים את הסיפור, ולא רוצים לקרוא את הסוף החלופי שהמצאתי, אני אבין. הריי זה במובן מסויים פוגע בפואנטה של הספר.
כתבתי את זה בגלל שהסוף האמיתי של הסיפור הרגיש לי לא נכון. ישועי מידיי.
הסוף הזה טיפה נוטף קיטש ומתקתוקות ייתר, אבל אני מעדיפה אותו.
אולי זאת סתם משאלת לב ילדותית מצידי. אני פשווט הייתי חייבת לעשות לי סגירת מעגל אמיתית. לפחות בישבילי.
* * * * * *
"אני רוצה לעזור לך", אני אומרת לג'ולייט, למרות שאני יודעת שאני לא יכולה לגרום לה להבין, לא ככה.
"את לא תופסת?" היא מסתובבת אליי, ולהפתעתי אני רואה שהיא בוכה.
"אי אפשר לשנות אותי, את לא מבינה?"
אני נזכרת שעמדתי על המדרגות עם קנט ואמרתי לו אותו הדבר.
אני נזכרתבעיניו הירוקות הבהירות והיפות, ואיך הוא ענה, את לא צריכה להשתנות, ובחמימות ידיו וברכות שפתיו.
אני נזכרתבסכנה של ג'ולייט חושבת שאולי כולנו מרגישים מוטלאים ומאוחים ולא ממש תקינים.
אני לא פוחדת.
במעומעם אני מרגישה את הנהמה באוזני ואת הקולות קרבים במהירות ואת הפנים, חיוורות ומבוהלות, מגיחה מתוך החושך, אבל אני לא יכולה להסיר את עיני מג'ולייט כשהיא בוכה, ועדיין יפה כל כך.
"זה מאוחר מידיי", היא אומרת.
ואני אומרת, "זה אף פעם לא מאוחר מידי."
ובאותו שבריר שנייה שבו היא מטילה את עצמה אל הכביש, היא בכל זאת מפנה את מבטה לאחור בבהלה, ועיניה אורות בהבנה.
ואז אני מזנקת עליה מאחור. אני נחבטת בגבה, והיא עפה קדימה, מתגלגלת אל מעבר לכביש, בדיוק כששתי מכוניות מתקרבות ועומדות לחלוף זו על פני זו.
נשמעת יללה עזה ואכזרית, ומישהו-יותר מאדם אחד?- צורח את שמ, וחום מתפשט בכל גופי ותחושה שיד עצומה, יד של ענק, נושאת אותי, זורקת אותי; האדמה מסתחררת, מתהפכת למעלה ולמטה ולצדדים, ואז ערפל של חשכה מכלה את קצות האדמה, הופך הכל לחלום.
דמויות מרחפות נגלות ונעלמות: עיניים ירוקות בהירות וכר דשאחמים מקרני השמש, פה שאומר, סם, סם, סם, וזה נשמע כמו שיר.
שלושה פרצופים מבצבצים יחדיו כמו פרחים על גבעול אחד, שמות גוועים ומתרחקים ממני, ומילה אחת: אהבה. הבזקים אדומים ולבנים, ענפי עצים מוארים כמו תקרה קמורה של כנסייה.
ופנים גוהרות מעלי, פנים לבנות ויפות, עיניים גדולות כמו הירח.
"את הצלת אותי". יד על לחיי, קרירה ויבשה. "למה הצלת אותי?" מילים נקוות לגל:
לא. להפך. עיניים בצבע שמי זריחה, כתר בלונדיני, כל כך בהיר ולבן מסנוור, שיכולתי להישבע שזאת הילה.
* * * * * *
הכל מסביבי כל כך מואר, כל כך לבן. כל כך לבן שזה מסנוור. ככה זה נראה כשמתים?
פקחתי את עיניי בקושי. האור המסנוור בקושי איפשר לי זאת.
לרגע לא הבנתי איפה אני. חשבתי שהמשכתי הלאה. אולי התגלגלתי לגוף אחר, נעלמתי או התמזגתי עם היקום.
ראיתי מעליי תיקרה. צרחתי בבהלה גמורה. איפה אני לעזאזל? מה קורה פה? יותר מידיי מחשבות התרוצצו בראשי.
לפתע הרגשתי שתיי ידיים שתופסות אותי. מנסות לייצב ולהרגיע אותי.
"הכל בסדר",אמר הקול. קול מוכר, חם ואוהב. זה היה הקול של לינדזי. לפתע הסתכלתי סביבי וראיתי קירות לבנים, דלת לבנה, וילונות ירוקים. שכבתי על מיטה עם סורגים, כדיי שאני לא אפול ממנה.
ליד המיטה הייתה שידה קטנה ועלייה היה מונח פלאפונים, שלי ושל לינדזי, שלה היה בטעינה.
"מה?... איפה אני?", שאלתי בחוסר אונים.
"את בבית חולים. את לא זוכרת את התאונה?" לינדזי שואלת.
"ג'ולייט הייתה על הכביש, את דחפת אותה ונפגע על ידיי שתיי מכוניות ואז.... אלוהים מה חשבת לעצמך?",
היא אומרת ומתחילה לבכות.
איך זה יכול להיות? איך אני עוד כאן? חיה? אולי אני עדיין תקועה ב12 בפבואר.....
"איזה יום היום?" שאלתי את לינדזי.
היא הסתכלה עליי כאילו יצאתי מדעתי. "זה מה שמעניין אותך? איזה יום היום? שיט, סם! כמעט מתת בתאונת דרכים,
בגלל איזו בחורה דפוקה אחת וזה מה שמעניין אותך?!" היא צרחה ובכתה בהיסטרייה.
לקחתי את הפלאפון שלה ובדקתי את התאריך:
15 בפבואר.
איך זה יכול להיות. איך הצלחתי להציל את ג'ולייט ועדיין להישאר בחיים, ולצאת מלולאת הזמן שהייתי תקועה בה.
הדמעות החלו לברוח לי מעיניי. אלו היו דמעות של פחד, חשש ועם זאת גם שמחה.
אני פה! אני עוד חיה!
רציתי לחבק את לינדזי כל כך חזק, אבל כאב חד עבר בי.
"אל תאמצי את הגוף שלך" היא אמרה. ואז ראיתי. יד ימין שלי ורגל שמאל מגובסות.
"חטפת זעזוע מוח, בגלל שעפת והכל את יודעת..." היא אומרת בקול קריר. "אז היית בחוסר הכרה שלושה ימים.
ועכשיו..."קולה נשבר והיא עוד פעם בוכה.
"אני מצטערת לינדזי" אני אומרת לה, למרות שזה לא באמת עוזר.
היא הרימה אליי מבט כועס, מאשים. "למה היית חייבת להציל אותה?" היא שואלת בטון מאשים.
אני רק מסתכלת עליה. והיא מבינה מה אני אומרת לה, מבלי באמת להוציא מילה אחת מהפה.
אם לא הייתי מצילה אותה, היא הייתה מתה.
"גם לה מגיע לחיות" אני אומרת בקול רפה.
היא מביטה בי, ועינייה מתמלאות בהבנה, השלמה מסויימת.
"כולם ממש דאגו לך. אלודי ואלי באו לכאן כמעט כל יום איתי." היא אומרת, כמעט לוחשת את זה.
"ההורים שלך כמעט התחרפנו מדאגה" היא המשיכה, "וגם קנט היה פה".
"באמת?" שאלתי.
היא הסתכלה אליי, ולפתע צץ חיוך קטן ושובבי.
"ברור שכן" היא אמרה. "הוא היה כל כך פסיכי לגבייך שאני חושבת שהרופאים היו קרובים ללאשפז גם אותו פה".
שתיינו חייכנו. שמחתי לשמוע שהוא בא לפה. שהיה לו אכפת.
לפתע, בפתח החדר, עמדה לה ג'ולייט.
היא נראתה מפוחדת. שבורה כזאת.
הבנתי מה היא רוצה. "לנדזי..." התחלתי לומר, אבל היא חתכה את דבריי."אני אלך לקפיטריה להביא משהו לשתות",
היא אמרה.
כשיצאה מהחדר, היא העיפה בג'ולייט מבט אחרון, טיפה כועס, אבל גם מהול ברחמים.
כשלינדזי נעלמה מהחדר, ג'ולייט התיישבה בכיסא שעל יד המיטה שלי.
היא נראתה מבולבלת. היא לא הייתה בטוחה מה להגיד.
היא החלה לומר "סם, אני..." אבל הנדתי את הראש ימינה ושמאלה.
"זה בסדר" אמרתי.
אבל היא המשיכה "לא, זה לא. למה הצלת אותי? למה. את בכלל לא מכירה אותי!
יכולת למות! ואז...." היא החלה לבכות.
התקרבתי אליה עד כמה שיכולתי והנחתי יד על הכתף שלה.
"אני מכירה אותך יותר טוב ממה שאת חושבת" אמרתי. היא פתחה וסגרה את הפה. המילים כנראה נתקעו בפיה.
היא פנתה לצאת מן החדר, אבל לפני שיצאה ממנו לגמרי, היא הסתובבה לאחור, הביטה בי והזיזה את שפתיה.
תודה, היא אמרה באילמות.
היא יצאה מהחדר כמעט בריצה.
* * * * * *
מוזר, איך שהחיים מתגלגלים להם.
לפני שבוע, לפחות מבחינתי, הייתי סם, סמנתה קינגסטון. מקובלת, ביצ'ית, לא אכפתית בשום צורה ואטומה לסביבה.
הכל היה כל כך רגעי. כל כך מובן מאיליו. היום אני סם אחרת.זה לא שעכשיו אני כל כך מושלמת, מנסה להציל את העולם או משהו כזה, אבל אני אחרת. אני קצת יותר מודעת לסביבה שלי. אני פחוות ביצ' ממה שהייתי.
כל יום אני נוצרת בליבי, לומדת להעריך את הדברים הקטנים האלה שיש לי בחיים.
בדרך הביתה מבית החולים, בזמן שאבא שלי נוהג, בזמן שאיזי מדברת ומדברת בלי סוף ואמא שלי מביטה אליי לאחור והעיניים שלה מחייכות אליי, אני חושבת על כל מה שעברתי.
חושבת על לינדזי, שעד כמה שהיא לא מושלמת אני עדיין אוהבת אותה ואוהב אותה.
על ג'ולייט, מקווה שמכל החוויה הזאת היא תעלה למעלה. תנסה לשנות את חייה לטובה. ועל קנט. אני מתגעגעת שפתיים הרכות שלו ולחיבוק החם והמזמין שלו.
אני מסתכלת על הציור שהוא צייר לי על הגבס שעל רגלי, ורד יפהפה.
באצע הדרך, אני שומעת את השיר של אנני מתנגן לו ברדיו, ויודעת שעכשיו יש לי סיכוי למחר....
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים או! no fear
זה הסוף שהיה צריך להיות. אימצתי אותו. מבחינתי זה הסוף של הספר עכשיו.
היי, תודה :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים וואו!!!! אני ממש מוחמאת ^^ שרון
-
-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים אהבתי מאוד I.V olokita
אני דווקא אהבתי מאוד (ואני כמעט תמיד הורג את כל הגיבורים שלי).
הוא לא מתקתק מידי ולא קיטשי מידי. סוף כמו שסוף צריך להיות.
קצת עריכה וזה פיקס.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-5 חודשים תודה (: שרון
-
-
