כשהכאב גדול, גדול מהנשוא.אנשים פשוט שוקעים לתוכו, מוצאים מטרה אחרת לחיים או פשוט מדחיקים את זה.
מדחיקים רחוק כמו מחלה מדבקת. עוצמים עיניים אך חיים עם סיוטים כל חייהם ולא מבינים שצריך פשוט.... להרפות.
לתת לזה לעבור לידך ולא דרככה. לתת לזה לעבור ולשרוד. לא לטבועה.
אפשר, כמובן. לעצום עיניים. אך מה מבטיח שלא יהיו סיוטים?
אפשר להפוך את הכאב למטרה. אך לא הייתם רוצים לחיות בשביל עצמכם?
לא הייתם רוצים לקום בבוקר עם חיוך ולא זיכרון טרי של כאב? לא הייתם רוצים לשכוח שזה קרה בכלל?
ובכן, כל מי שאיבד מישהו יגיד לכם שזה לא אפשרי. אתם תמצאו את המקומות הקטנים שבהם הוא לא נמצא, תזכרו איך הוא היה צוחק באותו רגע או איפה היה יושב ועכשיו אותו כיסה ריק.
וכמובן. יש כאלה שלא בוכים ואתם מתנהגים אליהם כאילו לא אכפת להם אבל חשבתם מה עובר עליהם? חשבתם מה עובר עליהם כשהם שומעים אתכם בוכים בלילה ולהיות חזקים? ולא להישבר? חשבתם למה הם כל כך אטומים ושקטים? שאלתם אותם איך הם מרגישים? כי עם כן הייתם רואים שכואב להם. כואב להם מבפנים אך הם לא מראים זאת.
הם אלו שבוכים עליהם ולא אלו שבוכים. הם אלו שנשארים עומדים ומעירים אתכם כשמגיע הזמן להתעורר. הם אלו... הם המשענת, הקיר האיתן שתומך בהכל ולא נותן לבית להתמוטט.
הם אלו ששואלים מה נשמה? ונותנים קצת חום אנושי כשהכל קר.
כי הכל נהפך להיות כל כך קר עד שזה כואב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
