פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 205 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים מנגינת כלולות מבוא, פתח-דבר + פרק ראשון אברהם
מנגינת כלולות
מבוא.
פייגה, לאחר שרחצה וסכה את גופה, עלתה אל מיטתה והוציאה את מחברת תווי-הנגינה כדי לשנן מעט את הלימוד. מתוך המחברת נפל פתק קטן שכתוב היה בכתב-יד מהוקצע להפליא, ככתב ידו של סופר סת"ם.
תחילה חשבה שזה מכתב תודה כלשהו משפרה, אך תחילתו של המכתב העיד על סופו:
שלום, נערה יקרה
שומע אני את נגינתך זה שבועות אחדים. מביט מרחוק בפנייך התמימות והזכות. אהבתך נכנסה בלבי. חייב אני לראותך, ולו למספר דקות.
יודע אני שהדבר מנוגד לתפישתך הדתית. אף-על-פי-כן, חסד רב תעשי עמדי לראותני.
אמתין לך כל יום, במשך עשרה ימים, בתחנת האוטובוס שבטי ישראל הסמוכה לרחוב מאה שערים, בין השעות 19:00 - 21:00.
צביקה הלברשטם - ההוא מהאוטובוס.
חצוף. חשבה בלבה. וכי יעלה על דעתו, כך סתם, שאקום ואצא מביתי להיפגש עם איש? וכי קלת דעת אני?
גזרה את הפתק הקטן לגזרי גזרים והשליכה אותם לפח האשפה.
הסיחה את דעתה מההטרדה הקלה, וכהרף עין נרדמה. אולם שינה זו לא ארכה אלא דקות אחדות.
*****
באולם האירועים הגדול, על בימת החופה כבר ניצב החתן, דוב-בער פינקלשטיין, מימינו אביו ומשמאלו אביה של פייגה. קהל רב של חסידים בבגדי שבת, מילא את האולם הענק שחולק להפרדה בין נשים וגברים. הכול המתינו לבואה של הכלה פייגה רוטשטיין, בתו של האדמו"ר.
מלווה באימהּ ושתי אחיותיה הקטנות, הגיעה פייגה, מכוסה בהינומה ובידיה נרות דולקים.
בטרם יחל טקס הקידושין, החלה הכלה להקיף את החתן שבע הקפות, מנהג שיסודתו בהררי קודש. לאחר שהסתיים מעמד זה ובטרם החלו בטקס הקידושין ובשבע הברכות, התפרץ לאולם איש ללא כיסוי ראש ובקפיצה מהירה עלה אל הבימה, אחז בידה הימנית של פייגה, וקרא בקול גדול: "שלי היא, שלי היא!" החתן, החרה החזיק אחריו וקרא מנגד: "שלי היא, ארוסתי היא."
זה מושך לכאן וזה מושך לכאן – כעין "שניים אוחזין בטלית". ואין פוצה פה ומדבר.
אימה של פייגה, שעמדה ממול, לא הגיבה. חשבה בלבה שהנה באה לה הישועה ממקום אחר, תמיד חשבה שחתן זה אינו ראוי לבתה.
לפתע נשמע קול נוסף באולם. היה זה קולה הצלול והבהיר כנגינת מיתרים של הפסנתרנית שפרה, אשר אף היא בתורה אמרה בקול: "שלי היא, שלי היא!" ומשכה את פייגה מבין שני הניצים.
רגלה של פייגה, נתקלה במדרגות החופה ונפלה אפיים ארצה אל מול פניה של אימה, שיינה-לאה. הכאב היה עז, פייגה נאנקה מכאב וזעקה: "אימא, איממא! למה את לא עוזרת לי?" ושוב זעקה, זעקה גדולה "איממא!"
פייגה הרגישה יד מטלטלת את גופה, עד שניעורה כשגופה מכוסה בזיעה קרה. .
"פייגה, פייגה יקרה שלי, מה קרה? למה צעקת?" שאלה אימה בדאגה.
"חלמתי חלום רע, סיוט של ממש." ענתה פייגה.
שיינה-לאה, חיבקה את בתה להרגיעה. "אלך להביא לך כוס מים." אמרה, ובטרם שבה כבר נמה פייגה שנת ישרים.
שיינה-לאה נשתהתה מעט ליד מיטתה, דואגת שמא שוב יפקוד אותה חלום רע. תלתה את סיוטיה של פייגה, בהתרחשויות הרבות שבשיאן מותו של הסבא הדגול, אליו הייתה קשורה בקשר עמוק ומיוחד.
לאחר שעה ארוכה, כשאחרוני המנחמים הלכו לדרכם, נרגעה ועלתה לישון על מזרן דק שהוצב על רצפת הבית – כנהוג בשבעת ימי האבל.
פתח דבר
חודש מרץ 2013
הטלפון הסלולרי שלי צלצל. מעבר לקו נשמע קולה של שפרה: "אתה יכול לעלות עכשיו. קומה שנייה, משפחת קליין."
שעות אחדות קודם לכן, פגשתי בדרך מקרה, בבית-הדפוס שבבני-ברק – שם שהיתי לצורך הדפסת אחד מספריי, את שפרה קליין, שהגיעה לשם כדי להדפיס מספר חוברות של תווי-נגינה לפסנתר.
תוך כדי שיחת חולין קצרה, שאלתי:
"האם ייתכן, שיש לך קשר גם לפייגה רוטשטיין?"
שפרה קליין, הביטה בי בפליאה, היססה לרגע ואמרה: "פייגה רוטשטיין, היא אימא שלי!"
התרגשתי בצורה יוצאת דופן. ביקשתי משפרה, להודיע לאימה שאני נמצא בבני-ברק, ולשאול אם ניתן לראותה. שפרה, לא היססה וחייגה לאימה. אף שלא יכולתי לשמוע את שנאמר מעבר לקו, נראה היה שהשיחה בין השתיים הייתה טעונה בהתרגשות רבה, כך נדמה היה ממראה פניה של שפרה שהאדימו, ונשימתה עלתה וירדה בקצב מהיר מהרגיל.
לאחר שהשיחה נסתיימה, שפרה פנתה אליי ואמרה: "מר אברי, אימא אמרה שתשמח מאוד לראות אותך."
"מתי והיכן?"
"היום בערב, אצלי בבית."
"היכן את גרה?" שאלתי, "ובאיזו שעה עליי להגיע?"
שפרה לקחה פיסת נייר, רשמה את כתובתה ומספר הטלפון שלה ומסרה לידי.
"זה שני רחובות מכאן." אמרה והוסיפה, "עדיף יהיה אם תוכל להגיע לאחר השעה חמש בערב. תמתין בכניסה לבניין, ואתקשר אליך ברגע שניתן יהיה להיכנס."
"אשמח להגיע." אמרתי.
בראשי התרוצצו שאלות רבות והייתי אחוז התרגשות. חלפו למעלה מארבעים שנה מאז ראיתי את פייגה, כאשר עברה ברחוב דבורה הנביאה, בידיה שני תיקים גדולים וסייעתי בעדה עד עלותה לאוטובוס.
איני יודע מדוע מצאה לנכון להיפגש עמי, אולם דומה שראיתי בעיניה התכולות והעמוקות, שכאשר הייתה בת שתים-עשרה או שלוש-עשרה, הייתה מאוהבת בי – כדרכן של נערות בגיל זה, חרף היותה בת למשפחה חרדית. אך אפשר שדבר זה היה רק בדמיוני הפרוע, חשבתי שבפגישה הערב אשאל אותה על כך. ממילא עבר זמן רב ושנינו כבר באים בימים, אין בכך שום פסול אם אכן תענה בחיוב (או שלא).
צלצלתי בפעמון דלתה של שפרה קליין...
כל דמיון בין הכתוב למציאות אפשרי בהחלט, ואף יותר מכך.
חלק ראשון פרק 1
ירושלים, חודש מאי 1969
פייגה (ציפורה) רוטשטיין
השעה 15:30. אוטובוס אגד קו 15, פנה מרחוב הנביאים לרחוב שטראוס ונעצר.
מרבית הנוסעים והנוסעות ירדו ובמקומם עלו נוסעים אחרים, כמעט בהתאמה.
בין הנשארות בירכתי האוטובוס "בעזרת הנשים", הייתה פייגה רוטשטיין, בת השש-עשרה, אשר שבה ממדרשת הלימודים החרדית. נותרו לה עוד ארבע תחנות עד לירידה בתחנה הסמוכה לביתה שבשכונת מאה שערים.
פייגה, לבושה הייתה בתלבושת אחידה ומוכרת שכמוה רבות בירושלים ואף בבני-ברק; חולצה בצבע תכלת, חצאית פליסה בצבע כחול כהה שירדה אל מתחת לברכיה, גרביים שחורים ונעלי סירה.
שערה הזהוב היה אסוף כזנב סוס, ועיניה הכחולות העמוקות שיוו למראיה יופי מיוחד.
תהליך החלפת הנוסעים נמשך כשלוש דקות. פייגה, ניצלה זמן זה לפתוח את חלון האוטובוס ולנשום מעט את אווירה של ירושלים. בחוץ נתערבבו ריחות הטיגונים מהמסעדה הקטנה ממול, עם רחשם של המכוניות החולפות והעוברים ושבים.
בתוך בליל הריחות והקולות, נתנה דעתה לצלילים יוצאי דופן שבקעו מאחד הבניינים, צלילים של פסנתר בנגינה רכה ועדינה.
בטרם הספיקה לקלוט את המקום המדויק ממנו נבעו צלילים אלו, המשיך האוטובוס בנסיעה.
בתוך דקות אחדות, כבר ניצבה במדרגות המוליכות אל ביתה שבקומה השנייה.
כך במשך ימים אחדים, בעת עצירת האוטובוס ברחוב שטראוס, נתנה את דעתה על צלילי הפסנתר המרהיבים. צלילים אלה משכו את ליבה עד כדי שגמרה בלבה, לכשיזדמן לה – תחקור את מקורם.
הזדמנות כזו נקרתה בדרכה, כאשר באחד הימים חלתה המורה של שעת הלימודים האחרונה והבנות שוחררו מוקדם לביתן.
השעה 14:30. האוטובוס פנה מרחוב הנביאים לרחוב שטראוס ונעצר. פייגה, ירדה מהאוטובוס ארבע תחנות לפני מקום מגוריה. היא נתנה בדעתה כי יש עמה שעה פנויה, והלכה בעקבות צלילי הפסנתר. מוזר היה לה שבשעת צהריים – שעת המנוחה, מתנגנת לה מוזיקה אשר יכולה להפריע את מנוחת השכנים, אולם לא היה זה מעניינה. היא עברה את המסעדה הקטנה והמכבסה שלידה ופנתה לרחוב פראג, שם נגלה לפניה מחזה כאילו נלקח מאיזו עיירה בגלות.
בדירה תת-קרקעית – שדלתה פתוחה, בבניין בן שלוש קומות, ישבה אישה בשנות השישים המאוחרות לחייה ששיבה זרקה בשערה.
אצבעותיה הגרומות ריחפו על קלידי הפסנתר במהירות מסחררת, והצלילים שהפיקו דמו לשירת מלאכים.
פייגה עמדה פעורת פה, ולא יכלה להתיק עצמה משך שעה ארוכה מהמוזיקה ששבתה את לבה.
הפרק הראשון בקונצ'רטו הסתיים. האישה שניגנה אותו הרימה את ראשה מהפסנתר, שם ראתה את פייגה בוהה בה פעורת פה.
סימנה לה באצבעה להיכנס.
תחילה היססה פייגה, אך סימני האצבע הגרומה ומבט התחינה בעיניה, משכו אותה להתקדם ולרדת במורד שלוש המדרגות המובילות אל ביתה התת-קרקעי של האישה הקשישה.
"שמי שפרה מורגנשטרן", אמרה הקשישה וללא הכנה מוקדמת, שאלה את פייגה: "יודעת את לנגן?"
"לא, מעולם לא למדתי." ענתה פייגה.
"רוצה את לנסות?" שאלה הקשישה.
פייגה משכה בכתפיה וענתה: "אולי בפעם אחרת, אני כבר באיחור ואיני רוצה להכעיס את אמי."
"טוב," ענתה שפרה, "בפעם אחרת."
הפרקים הועתקו לכאן בתאריך 18.10.2021
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
