אצבעותיו הדקות נעו במהירות ובמיומנות על הקלידים. הוא אפילו לא נאלץ להסתכל על התווים. הילדה שמאחוריו הקשיבה ביראה כבוד ובתשומת לב יתרה. היא הביטה באצבעותיו, ותהתה אם היא היתה מסוגלת לכך אם רק היתה מנסה. הוא יצר צלילים ענוגים, רכים שהיא נהנתה להקשיב להם. לפתע הוא נעצר, הסתובב והביט בה. ״אתה מנגן מאוד יפה.״ כך אמרה בשקט, בביישנות. שמץ של חיוך עלה על פניו המוארכות. ״אני שמח שאהבת.״ הוא ענה, בעודו אומד אותה במבטו, מנסה לגלות האם זאת סוג של בדיחה. ילדים כיום לא מעריכים מוזיקה קלאסית. הכל פופ, רוק, ג׳אז, מה לא. הוא החזיר את מבטו חזרה אל פסנתר הכנף השחור. היא המתינה בצד, וחיכתה שיתחיל. הפעם היתה המנגינה חזקה, אימתנית. הפעם היא הסתכלה על פניו. הוא נראה די צעיר, כך חשבה, בטח בגיל 18. ״מתי התחלת לנגן?״ שאלה, וההיסוס לא ניכר בקולה. הוא נעצר באחת, וההפסקה הפתאומית הקפיצה אותה. היא תהתה מדוע לא יכל לדבר ולנגן באותו הזמן. ״בגיל 9.״ היה ברור שהוא לא נהנה לעצור שוב ושוב, אך נראה שהילדה לא הקדישה לכך תשומת לב. היא שקעה במחשבותיה והוא שב לנגן. הוא התחיל לנגן כשהיה בגילה, הבינה. אולי היא צריכה לשכנע את אמה שתלך לשיעורי פסנתר. זה יקח תחנונים, ואולי גם בכי, אבל זה יהיה שווה את זה. היא הייתה ילדה סבלנית, וידעה להקדיש זמן לנושאים שעניינו אותה. ולהצליח להפיק צלילים יפהפיים כאלה עניין אותה. אולי היא אפילו תגרום לאביה גאווה. אולי הוא יפסיק לחזור בשעות מאוחרות, מטושטש ומסריח מריח שאמה חשבה שהיא לא מזהה. אולי יפסקו הצעקות המעיקות. פתאום היא האמינה שהנגינה תפתור את כל בעיותיה, והיא תחזור לחיים מאושרים שוב. הצלילים הרגיעו אותה, ונסכו בה תקווה.
הנער המשיך לנגן, והיא המשיכה לעמוד חצי צעד מאחוריו, ולהקשיב.
כך זה נמשך שעה ארוכה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה