הוא לא נלחם במחלות ולא במלחמות
הוא נלחם בתודעה האנושית
כל חייו הוא התכחש ובחר להתלבש במסכות מיותרות של אחרים
עטף עצמו באדישות, בתוקפנות ואטימות והתקפל לכדור עטוף קוצים
ענף הפסיכולוגיה הפך חייו למרירים
כי הוא נתן סיבות שונות להופעת הסכינים
שעמם ניסה לדקור את הצורך להבין
את העולם הקר חסר הרחמים
ובמיוחד נלחם בכוח בהכרה עצמית
שהתנגשה בנטייה שלו להיכשל ולהדחיק
והוא שנא סרגל והוא שנא קווים
הגבולות מסרבלים אותו ואת נפשו כולאים
הוא נרדם ברשלנות בחיקה של הפנטזיה
שם יש מקום לחלומות וניזונים מהאקסטזה
קסמה לו הבריחה והבחירה בשכחה
הוא התמכר לניצוצות האשליה
והוא שונא את היקום, את העולם והקיום
והוא שונא את רדיפת התודעה
שרק דוחסת בראשו מחשבות סופניות
על עתיד האנושות כולה
תודה רבה!
הרבה זמן שאני כותבת למגרה ומחפשת מקום מתאים לפרסם את הכתיבה שלי. אני חושבת שזה המקום המתאים.
תודה על התגובה שלך כיף לדעת שזה מה שחושבים על הכתיבה שלי !
או שזאת רק אני?
בכל מקרה, הסיפור שלך פוליאני כתמיד!
אהבתי אותו אבל.... אין לי אבל!
סיפור נורא יפה, אני מזדהה איתו, כי רן מזכיר לי ילד שאני עושה לו בייביסיטר
(קוראים לו יובל! איזה צירוף מקרים!) שהוא תמיד מתעקש- טלוויזיה, לשחר, לצבוע
וכל מיני שטויות... אבל גם הזדהתי כשסיפרת על הבובה... ליובלי יש בובת דורה
בגודל של הגוף שלו והוא תמיד יושן איתה!
סיפור יפה ונחמד!