״זה יפהפה.״ היא אומרת.
אני מביט בה. פשוט כך. זה יפהפה.
לפעמים אני חושב על הדרך שבה היא חושבת על דברים.
כל דבר בשבילה הוא תגלית.
היא נפעמת מהכל.
יש משהו בה, שאני לא מצליח לשים את האצבע עליו, אבל.....
אולי זאת התמימות שלה.
הנאיביות שלה.
״ככה החופש נראה״ אני אומר בחיוך.
אנחנו עומדים על ראש בניין במנהטן.
והיא צדקה.
הנוף באמת יפהפה.
האורות שזוהרים במרחק נראים כמו אלפי גחליליות בלילה.
הרוח פורעת את שערה ואני חושב כל החינניות שלה.
היא סוגרת את עיניה, נהנת מהרגע הקטן הזה.
״אתה רוצה לראות משהו באמת מדהים?״ הקול שלה לא גובר על לחישה.
אני מהנהן, בטח עדיין עם החיוך המטופש שמרוח לי על הפנים.
היא פורשת את ידיה לצדדים, כאילו היא עומדת לעוף.
היא מתקדמת כמה צעדים, כך שהיא נמצאת ממש על הקצה.
׳חיים על הקצה׳ אני חושב בצחוק.
היא מעיפה לעברי מבט.
היא מטה את גופה קדימה, ונופלת.
-------------------
מי היה רוצה שאני אמשיך את זה?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
