הקופאית/ אגי רגנר
הקופאית סיימה לתקתק את החשבון אבל הלקוח אבל מיד שם לב שיש טעות בחישוב ומיהר להעיר את תשומת ליבה,
"שכחת שיש מבצע לבשר? הרי כתוב באותיות גדולות שלושה קילו כרעים בחמישים שקל ". ועוד לפני שהקופאית יכלה להשחיל מילה הוא הוסיף,
"אתם תמיד טועים לטובתכם!"
"אבל אדוני." רצתה האישה להסביר,
"אין לי זמן ,אני רוצה שתתקני מה שצריך."
"אדוני קנה ששה קילו ולא שלושה ו", רצתה הקופאית להעמיד את הדברים על דיוקם . והוא שוב קטע אותה,
"מה את רוצה ,להגביל אותי,את תחליטי כמה בשר אני ומשפחתי מותר לנו לאכול?."
"אם היית קורא את כול מה שכתוב על השלט היית רואה שצויין שבכול קניה מעל מאה חמישים שקלים מגיע לך שלושה קילו בשר בחמישים שקל ."
"עכשיו את מאשימה אותי שאני לא יודע לקרוא,מי את חושבת שאת?" הרים את קולו הוא נשמע מאיים.
ירדנה הביטה עליו בעיניים מרוקנות.האמת שהיא לא ממש ראתה אותו .כבר מזמן הרגילה את עצמה להיות מכונה ,בלי רגשות .והסבירה בנימוס ממוחשב,
"אדוני ,כדי שתוכל לקבל שישה קילו בשר אתה צריך לקנות מוצרים בשלוש מאות שקלים."
"אתם רמאים." ענה מיד .
הוא היה לבוש ברשלנות במכנס כותנה בצבע בזי מלוכלך וחבולצת טי ירוקה עם כתם זעה מתחת לבית השחי.
"אדוני ,מה אתה מחליט?" שאלה הקופאית כאילו לא שמעה את ההערה שלו.
"אתם והמבצעים שלכם. חכי, אני אתקשר לאשתי להתייעץ איתה."
הוא הוציא את הנייד שלו מהכיס והתחיל לדבר איתה ארוכות כאילו מדובר במשכנתא לדירה לעשרים שנה. בינתיים התור התארך ואנשים הביטו על הקופאית במבטים עצבניים והתחילו בהערות הרגילות שלהם,
"מה האיטיות הזאת?" "תדלגי עליו ,אל תעכבי אותנו." אחדים פנו גם אל האיש: "אדוני תחליט כבר,אנחנו ממהרים" . כשאיבדו את סבלנותם לגמרי התחילו לדחוף ולדרוש את תורם.
"אתם יודעים מה?" אמר הגבר בקול מרוגז," כולכם בתחת שלי.יש עוד סופרים".השאיר את הסחורה איך שהייתה על הדלפק הקופה ונעלם לכיוון היציאה.
ברוך שפטרנו,חשבה ירדנה וקראה לקופאית הראשית ולעוזרים אחרים כדי לפנות את השטח כמה שיותר מהר.
היא המשיכה בזריזות בעבודתה .בהמשך אפילו קיבלה הערות של אהדה . שמעה אותם רק במעורפל.עם השנים לימדה את עצמה כמה שפחות לראות ולשמוע.
הסופר התרוקן.ירדנה התחילה להתכונן לסגור את הקופה כשבחור צעיר וצנום , לבוש במכנס שחור וחולצה לבנה הופיע ליד הקופה.
"לפני כמה זמן נישארה ליד הקופה הזאות העגלה עם החמישה שקלים , ,אני רוצה שתאתרי לי את העגלה או שתתני לי את החמישה שקלים כי הם שלי."
ירדנה הייתה שקועה בספירת הכסף הקטן מהקופה שלה ולא הייתה בטוחה אם שמעה טוב את הבחור,
"סליחה,מה אמרת ?לא הבנתי."
"לפני כמה זמן נשארה כאן עגלה עם חמישה שקלים במתקן שלה,זה קרה ליד הקופה שלך.אני רוצה שתאתרי את החמישה שקלים שהיו בה ,כי הם שלי."
.חזר על עצמו הבחור מבלי להתבלבל.
"אני עדיין לא מבינה מה אתה רוצה ממני?" ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן ירדנה חייכה. אפילו בא לה לצחוק.היא הייתה בטוחה שהבחור מתלוצץ איתה.
"לפי הבנתי מי שעובדת פה אחראית לעובדה שהעגלה שלי נעלמה, זה קרה ליד הקופה שלך."
"עם קניות,או בלי קניות?" ניסתה ירדנה להתבדח.דבר שעד כה לא עשתה אף פעם
"אני לא זוכר אבל אני לא זז מפה עד שאת לא פותרת לי את הבעיה." אמר הבחור ולא זז ממקומו.
ירדנה מדדה אותו מכף רגל עד ראש.הבגדים שלו היו נקיים,חולצתו הלבנה הייתה מגוהצת בקפידה,שערו שחור פחם היה מסורק לאחור,עיניו החומות הביטו לכיוונה בנחישות אך בקולו לא הורגש עוינות או האשמה כל שהיא . התנהגותו לא הייתה דומה בשום אופן לזו ללקוח הקודם.
ירדנה חשבה שאולי זה איש צעיר מבולבל שפשוט איבד קצת כיוון.מי יודע? כדאי לה לתת לו את החמישה שקלים מכיסה הפרטי מבלי לערב את הקופאית הראשית , ולהיפטר ממנו בעדינות. אבל משהו בתוכה עצר אותה כי היא חשבה שהיא תמיד מוותרת בקלות.
"אתה לא חושב שהדרישה שלך ומוגזמת? "
"אולי,אבל אני בכול זאת רוצה את החמישה שקלים שלי." אמר הבחור ולא זז ממקומו.
ירדנה חשבה שבכול זאת כדי לה לקרוא לממונה עליה, לא בגלל הכסף, אלא ואז נזכרה שזהבה ,הקופאית הראשית היא אישה כול כך אדישה שפשוט חבל על הזמן. ירדנה החליטה לתת לו את הסכום רק שילך ממנה.
היא התכופפה לכיוון התיק שלה כשהבחור אמר שוב:
"תידעי לך ,שאני לא זז מפה עד שאת לא נותנת לי את החמישה שקלים מהעגלה."
הארנק כבר היה בידה, כשקול פנימי, ציווה עליה: 'את לא נותנת לו שום שקל!'
"מצידי תעמוד פה עד מיחר." אמרה ירדנה בנחישות ופתאום לא הכירה את עצמה.
הבחור המשיך לעמוד ליד הקופה.לא דיבר יותר,לא הפריע,רק עמד שם וכשהכריזו ברמקול על סגירת הסופר אמר לה שלום והלך.
הקופאית מסרה את הכסף ואת הפתקים של כרטיסי האשראי של אותו יום לזהבה.אמרה שלום לכולם והלכה ברגל לכיוון ביתה.
היא הייתה גרה קרוב. זה היה היתרון היחיד בעבודה שלה.
ירדנה צעדה באיטיות. בדירתה לא המתין לה אף אחד. לעיניים זרות היא נראתה עצובה. היא עצמה מזמן לא הרגישה לא עצב ולא שימחה.
אולי היום בגלל הבחור עם החולצה הלבנה המגוהצת והחמישה שקלים שלו מהעגלה התעוררה אצלה סקרנות מסוימת.
מה הוא באמת רצה? שאלה את עצמה.
בדרך כלל אחרי שיצה מהסופר 'הכול זול בעגלה אחת', לא חשבה על כלום רק נשמה לתוך ריאותיה סוף ,סוף אוויר לא ממוזג.לפעמים טיילה מסביב לשכונה וכשהרגישה מספיק עייפה נכנסה לדירתה העמוסה ברהיטים ישנים .
היא הכינה לעצמה ארוחת ערב קלה ,ביצים ,טוסט עם גבינה צהובה ,פרסה מלפפון עם קליפה,סחטה מיץ אשכוליות טרי,הניחה הכול על מגש פלסטיק צהוב, הזיזה את חלוק האמבטיה מהספה והתיישבה לאכול, לא לפני שפתחה את הטלוויזיה. זפזפה בין התחנות ,בחרה איזה סידרה בריטית ורק ואז התחילה לאכול.
היא אהבה את הסדרות המציאותיות של 'בי.בי.סי',שבהם השחקנים נראים אנשים בשר ודם והדירות שלהם דומות לשלה.היא צללה לתוך החיים שלהם.עדיף כך,חשבה.
היום כששתתה את השלוק הראשון ממיץ האשכוליות נזכרה בבחור,ושוב שאלה את עיצמה ,מה הוא באמת רצה?
אולי הוא חולה נפש רגוע, שאיבד את דרכו?אולי כבר מחפשים אחריו?
באותו לילה, להבדיל מלילות אחרים, בחלומה הקבוע במקום פניו של יורי ראתה את פניו של הצעיר, שחזר על עצמו שוב ושוב.
"אני רוצה את החמישה שקלים שלי,אני רוצה את החמישה שקלים מהעגלה..."
והיא צחקה וצחקה והרגישה מין הקלה מוזרה.
בבוקר השעון צלצל בדיוק בשמונה.ירדנה התעוררה מיד ומבלי לקום לקחה את המחברת מהשידה שליד המיטה והתחילה לכתוב את האות למד מהאלף בת הרוסי.
בשעה עשר יש לה שיעור עם יבגני ,המורה שלה לרוסית.
לפני חודשיים ירדנה החליטה שהיא רוצה להיות מוכנה לכול מצב. בזמן האחרון בלילות קיבלה מסרים ברורים,וכולן דיברו על זה שהיא תפגוש את יורי בקרוב והוא לא יודע עברית.
היא ביקשה מהשכנה שלה ילנה פופובה שתחפש לה מורה לשפה הרוסית. ילנה הייתה מורה למתמטיקה בבית ספר התיכון. היא בטח מכירה מישהו בתחום,חשבה ירדנה .
אחרי כמה ימים היא המליצה לה על יבגני שושקין ,עולה חדש מאודסה,מורה לספרות רוסית .יבגני שמח מאוד על המזל שנפל בחיקו .
"סוף ,סוף משהו אינטלקטואלי".אמר באסירות תודה לילנה.
יבגני וירדנה נפגשו בביתה של המורה למתמטיקה.יבגני היה מאוד מרוגש וגם מופתע כשראה את ירדנה. בדמיונו הוא חשב שהתלמידה שלו לעתיד בחורה צעירה שרוצה ללמוד את הספה בגלל שהתאהבה בצעיר רוסי בחו"ל.
שושקין היה רומנטיקן ללא תקנה ,לא סתם היה מורה לספרות רוסית באודסה.
למה אישה ישראלית בסביבות 45 תרצה ללמוד רוסית? משונה ,חשב יבגני.
למרות שהיה סקרן לדעת ,הוא לא שאל אותה .עוד בתור ילד קיבל חינוך טוב על מה מותר ומה אסור לשאול אנשים זרים,לא להיות חטטן אלא מנומס,לשמוע מה שאומרים ולא לשאול שאילות שיכולות להביך את הבן אדם ממולו.
העיקר שיש לו פרנסה נוספת ועוד במקצוע .אם האישה תרצה תספר בעצמה ואם לא, זה לא עניינו.
כשסגרו את העניין הכספי,שושקין שאל במבטא רוסי כבד,
"איפה נקיים את השיעורים,אצלך בבית?"
"לא." ענתה ירדנה מיד."אצלי מאוד צפוף,אי אפשר." היא נרתעה אפילו ממחשבה שמישהו יכנס לדירתה.
"אני גר במרכז קליטה בחדר קטנצ'יק, " אמר המורה לרוסית בטון מתנצל אבל למטה בלובי יש פינה שקטה,מה אומרת ,ירדנה?"
"אומרת שזה בסדר" ,ענתה הקופאית באותו סגנון דיבור של עולה חדש ,אפילו הצליחה בחיקוי של המבטא.
שושקין צחק .
"יום שני אני עובדת במשמרת צהרים,שעה עשר בבוקר מתאים לך?"
"גם אני עובד משמרת צהרים,בעשר זה 'חרשו' ."
ירדנה הביטה בו בסימן שאלה.
"שיעור ראשון קיבלת,גברתי," אמר שושקין,'חרשו' ברוסית זה 'בסדר', ,'פנימאיש דיאבושקה?'
ירדנה הביתה עליו בחשדנות.הוא עושה לה מבחנים?
"את תיראי ,אצלי תלמדי מהר", אמר יבגני ועיניו הכחולות הבריקו מהתרגשות.
וכך עברו להם חודשיים תמימים בהם ירדנה למדה רוסית בלובי של מרכז הקליטה עם המורה שושקין מאודסה.
פעם הוא לימד אותה לדבר ופעם אחרת לימד אותה את האותיות,כתיבה וקריאה.
בהתחלה היא הסתייגה ממנו,היה נדמה לה שהוא בודק אותה ורוצה לדעת עליה יותר,אבל לאט לאט היא הבינה שהוא בן אדם טוב וישר.
הוא אף פעם לא שאל אותה מה הסיבה שהיא לומדת דווקא רוסית.
בסופו של דבר ירדנה הרגישה איתו בנוח.
היא התקדמה מאוד יפה בלימודיה .לשושקין הייתה שיטה מאוד מעשית .
הוא החליט לא להעמיס עליה דקדוק ואת הכללים הנוקשים של השפה,הוא לימד אותה דרך שיחות חולין קלילות.
סיפר לה במילים פשוטות על החיים שלו באודסה.אמר משפט ,תרגם. ביקש ממנה לחזור על המילים,לשנן אותן .נתן לה רשות לכתוב מילים ברוסית באותיות עבריות. אחרי חודש התקדם איתה לכתיבת אותיות וקריאה.
דרך הלימודים ירדנה התחילה להכיר את יבגני .הוא סיפר לה שהוא בן 55, רווק מושבע. כול חייו הבוגרים חי עם אימא שלו שדאגה לכול צרכיו .היא רצתה אותו רק בשבילה.
" חברות היו לי בשפע,כולן התאהבו בעיני הכחולות",הוא צחק ," אימא בישלה, כיבסה ושירתה אותי בצורה מושלמת עד יומה האחרון, היא מתה לפני דבה גודה (שנתיים)," אמר יבגני חצי בעברית וחצי ברוסית ,שני השפות השתרבבו ביחד.
ירדנה הייתה צריכה להודות שהיה המון קסם בשיעורים שלו.
"יש לך עוד תלמידים"? שאלה פעם ירדנה.
"לא ,אין." ענה שושקין.
היא רצתה לשאול ממה הוא מתקיים, מה העבודה שלו שהוא גם עובד במשמרות. אולי גם הוא עובד בסופר?אבל הם לא שאלו שאלות אישיות אחד את השני ,מה שהוא סיפר על עצמו זה לצורך לימוד .היא המתינה בקוצר רוח לפגישה איתו,הרי מי יודע ? עוד מעט היא תפגוש את יורי ,עד אז היא חיבית לדעת רוסית כדי שתוכל לתקשר איתו.
ירדנה כתבה שורה של האות 'ל'.והייתה מרוצה מעצמה.
באותו יום כשנפגשו, שושקין שיבח אותה על חריצותה .
הפעם ירדנה לא באמת התרכזה בשיעור במלוא תשומת הלב.
היא חשבה על הבחור הצעיר עם החמישה שקלים מהסופר.בהתחלה רצתה לספר לשושקין עליו כתרגיל ברוסית קלה, אבל איכשהו המילים לא יצאו מגרונה.
כשנגמר השיעור הוא נתן לה אות אחרת לתרגול.
"היום את לא היית כולך כאן." אמר לה ברוסית כשנפרדו.ירדנה הבינה את כול המשפט,כאילו הוא דיבר איתה בעברית.
יש לו אבחנה חדה במיוחד,צינה לעצמה ירדנה, והלכה הביתה כדי להתכונן לעבודה.
היה לה סדר יומ קבוע. היא הדיחה את מעט הכילים מהבוקר, הכינה לעצמה מרק ירקות,עוף בתנור עם אורז ,לפעמים אטריות או קבב .לא הקדישה לבישולים יותר מדי מחשבה.
את המדים של הסופר,חולצה לבנה עם אפודה אדומה, שמה על עצמה כבר בבית .כך צריך להתעסק עם פחות בגדים,פחות מכונות כביסה,יותר זול. היא חייבת להיות בחיסכון .אין מה לעשות היא חיה לבדה והמשכורת של קופאית לא משהו.
בדיוק התיישבה בקופה ,ענדה את עניבתה האדומה כשהבחור מאתמול הופיע ונעמד ליד הקופה בשקט. היא סידרה את הכסף הקטן במגירה מתחת למחשב,ניסתה להתעלם ממנו, מה שלא כול כך הלך לה .
אולי בכול זאת היא תיתן לו את החמישה שקלים ,ושוב קול פנימי אמר לה 'את לא מוותרת,ויתרת מספיק.תוותרי שוב לא תפגשי את יורי לעולם.'
התנועה בסופר הייתה דלילה. לירדנה לא ממש הייתה עבודה,הבחור הפר את השקט ופנה אליה באומרו,
"שלום גברת רז ,מה שלומך?יש לי סיכוי היום לקבל ממך את החמישה שקלים שלי?."
לרגה היא לא הבינה מאיפה הוא יודע את שמה ואז נזכרה בתג של השם על חולצתה.
ואז ענתה בקול מורם :"לא.אין לך!"
"את יודעת,אתמול אחרי שהלכתי מכאן אני התעניינתי ואמרו לי שיש לי את כול הזכות לדרוש אותו אם העגלה שלי עמדה ליד הקופה שלך עם קניות או בלי קניות זה לא משנה. אני לא זז מפה עד שאת לא נותנת לי אותם ,הבנת?" הוא הרים את קולו.
ירדנה לא חשבה פעמיים עשתה סימן לכיוונה של זהבה האחראית שלה. זהבה צעקה ,
"עוד רגע! "שזה אצלה הרבה יותר ,רק שאפשר לדעת מראש כמה יותר.
כשסוף סוף זהבה הגיעה ,הקופאית הציגה לה את הבעיה .האחראית הביטה על שניהם באדישות הרגילה שלה ואמרה בטון מנומנם:
"אין לי מה לעשות עם זה ,תסדרו לבד,"אמרה והלכה לדרכה.
"את רואה ,גם היא חושבת שאני צודק",אמר הבחור הרזה ,הלבוש בחולצה לבנה.
"תעשה מה שבראש שלך, אני את החמישה שקלים לא נותנת לך! הבנת בחורצ'יק?! " אמרה ירדנה מרוגשת. ומשום מה פתאום היה לה מבטא רוסי כמו של שושקין.
"את רוסיה?" שאל הבחור.
"לא,למה אתה שואל?"
"כי לפני רגע היה לך מבטא רוסי".
ירדנה לא הגיבה יותר. היא סדרה את המבצעים בקופה והחליטה להתעלם ממנו.
הבחור שוב נשאר שם למשך כול המשמרת שלה וכמו ביום הקודם סמוך לסגירה אמר בנימוס שלום והלך לדרכו.
ירדנה חזרה הביתה נסערת ובלילה שוב חלמה על יורי. פניו היו כמו של מלאך. עם שיער ארוך ומתולתל בצבע זהוב.היא רצתה לדבר איתו, ניסתה לגעת בו אבל הוא נעלם .
והיא התעוררה בבכי מר ,רצתה לספר למישהו על החלום ולא היה לה למי. בפעם הראשונה הרגישה שהבדידות שהיא עצמה בחרה בה מעיקה עלייה.
למחרת בבוקר קמה עייפה ומיד הושיטה את ידה אל מחברת הרוסית שלה. בזמן שכתבה את התרגילים שקיבלה ביום הקודם חשה רצון להתקשר ליבגני. איתו הרגישה בנוח .היא הרי חייבת לספר למישהו על הבחור המוזר הזה שמטריד אותה במקום עבודתה.
היא אזרה אומץ ,חייגה את המספר של שושקין , בתקווה נסתרת שהוא לא בבית .
אבל הוא הרים מיד, ולה לא הייתה ברירה ואמרה,
"שלום, ירדנה גבריט –מדברת,"
"שלום ירדנה" שמח יבגני,"מה שלומך? הכול בסדר?"
"לא בדיוק".ענתה ושתקה.
שושקין הבין מיד שהיא צריכה סוג של עידוד כדי שידובבו אותה.
" אולי את רוצה שיעור?יש לי זמן היום.
"כן,אני רוצה ,אפשר בעשר כרגיל?"
"אפשר" הסכים מיד המורה והוסיף ,"דסבידניה –(להתראות),אני אמתין לך בלובי."
ירדנה התלבשה בחצאית אפורה, רחבה וארוכה עד הקרסוליים, סידרה בקוקו את שערה השחור המהול בלבן,הביטה במראה, ולרגע ליבה נצבט למראה העצוב והכמעט נזירי שלה. איך השנים חלפו לידה,חשבה ודמעה עלתה לעיינה האפרוריות, שפעם היו כחולות. היא נעלה את דלת דירתה ובצעדים מואצים הלכה לכיוון מרכז הקליטה . כשהגיעה שמה לב שהיא כמעט רצה .בכניסתה ללובי נשימותיה היו מואצות.שושקין קם לקראתה בחיוך.
"טוב שבאת."
ירדנה פרצה בבכי. היא הרגישה שהיא מתפרקת ,והאמת היא שרצתה להתפרק, ואם אפשר לרסיסים קטנים ,עד שלא תוכל לאסוף את עצמה לעולם יותר רק להישאר לעד על הרצפה ולהיעלם בין החריצים של הבלטות.
המורה לרוסית חיבק אותה.מזמן לא נגעה בה יד אנושית בשום צורה והוביל אותה לפינה הרגילה שלהם, הושיב אותה בעדינות והמתין .
אפשר לה את המרחב להירגע.
ירדנה הפסיקה לבכות והרגישה שהמועקה עוזבת אותה לחלוטין ,כאילו מבטו של יבגני אוסף ומעלים אותה למקום לא ידוע, ואז,כש שוב חשבה על הבחור הצעיר עם החמישה שקלים ,היא פרצה בצחוק.ופתאום המראה שלו ליד הקופה עם הדרישה הבלתי אפשרית מצידו, נראתה לה משעשעת.
"אתה קוסם!" אמרה לשושקין הקופאית.
"אולי, נה זנאיו-(אני לא יודע)" והם צחקו ביחד.
"אני לא רוצה יותר להיות קופאית," אמרה ירדנה מופתעת מעצמה.
"ואני לא רוצה להיות יותר מנקה שירותים ציבוריים." אמר בתגובה שושקין.
ירדנה חשבה שהוא צוחק עליה .
"אין צורך לנחם אותי עם בדיחות."
"זה לא בדיחה, זאת האמת."
"אם כך אז בעברית נכונה לא אומרים מנקה אלא מנקה ,אתה גבר ,לא אישה. היום אני המורה שלך,מה אתה אומר?"
"שזה מצוין, אבל אני בכול זאת מנקה,את לא מאמינה?אני מזמין אותך אלי לדירה הקטנה שלי ואראה לך בדיוק למה אני מתכוון".
שושקין אומנם דיבר במבטא רוסי כבד,אבל תמיד ביטא את עצמו נכון.
לרגע ירדנה נרתעה .עד עכשיו הוא התנהג איתה ללא דופי .האם יש לה עסק עם סוטה?
"אל תיבהלי,אחרי שתראי במה מדובר את תצחקי וזה יעשה לך טוב ,תסמכי עלי".
'תצאי מהקופסה שלך',אמר לה קול פנימי, 'יהיה בסדר' ,והריקנות המכאנית של הקופאית שבתוכה נעלמה לרגע .
"טוב,אם אתה אומר,אני מאמינה לך." אמרה בתגובה .
הם עלו לקומה שלישית במעלית.
ירדנה מצאה את עצמה בדירה קטנטנה שבה הסלון ,חדר שינה והמטבח בתוך חלל אחד אבל מסודר טיפ טופ .הוא הושיב אותה על כורסה מקטיפה בצבע בורדו רכה ,ואמר לה:
"תני לי כמה רגעים ותביני הכול."
הוא נעלם לכיוון האמבטיה .שהיא סקרה עם עיניה את הדירה שלו.מולה הייתה עוד כורסה דומה לזו שהיא ישבה עליה ושולחן קטן עגול מעץ, על הקיר ראתה מין ציפוי עץ וארון בגדים בעל שתי דלתות,מיד הבינה שהציפוי עץ זה הוא בעצם מיטה שמתקפלת בתוך מסגרת על הקיר.רעיון גאוני לחסוך מקום,חשבה.על הקיר ליד הדלת ליציאה למרפסת זעירה ,הייתה תלויה תמונת נוף מרהיבה, האווירה בדירה של שושקין עטפה אותה ברוגע.
ואז היא הופיע מהמקלחת!
ירדנה התפרצה בצחוק בלתי נשלט,מה זה צריך להיות ? הדמות הייתה בלתי ניתנת לזיהוי . מטפחת פרחונית עטפה את ראשה ,פניה היו מאופרות עם מיי-קאפ וסומק ורוד על הלחיים. אודם בצבע סגול כיכב על שפתיה החושניות.
הדמות המוזרה לבשה חלוק אפור שהגיע לה עד הקרסוליים.מסביב למותניה הייתה קשורה חגורה כחולה מוזרה שעליה נתלתה חבילת נייר טואלט. בידה האחת החזיקה דלי עם סמרטוט רצפה ובשנייה מטאטא ועל כפות רגליה נעלה קבקבי גומי סגורים.
מראה הזוי כזה לא ראתה מימייה.
הדמות ביצעה כמה צעדי ריקוד לפניה ובקול של זמרת סופרן שאלה,
"הגברת מרוצה?"
"זה אתה המורה המכובד מאודסה? אני לא מאמינה, אתה סטנדאפיסט בהסבה?"
"הלוואי,אני מה שאת רואה ,מנקה שירותים ציבוריים לפרנסתי וזאת האמת, ואני מעדיף לעשות מזה בדיחה מאשר לבכות."
"אבל למה אתה מתחזה?"שאלה ירדנה.
"לא הייתה לי ברירה.חיפשתי הרבה זמן עבודה.הייתי מוכן לעשות כול דבר רק לא לחיות מהשלמת הכנסה.אני, המורה לספרות מאודסה, לא מוכן להיות מובטל כרוני. שלחו אותי לכול מיני קורסים כמו הנהלת חשבונות ,חשמל , וכשאמרתי שאני בן 55 ,העבודה נמוגה מעיניי כמו שלג שנמס באביב .
כול פעם כשהלכתי לחתום אבטלה ,הייתי התמים היחיד שחשב,שבלשכה אפשר למצוא עבודה. הפקידה ממש חיבבה אותי ,ותמיד אמרה לי שאולי שבוע הבא יקרה נס. 'סמוך עלי, אלוהים גדול,נמצא לך עבודה'.
כנראה שאלוהים שמע אותה,כי באחת הפעמים שהגעתי אמרה לי שיש לה איזו שהיא עבודה,
"למזלך אף אחד לא רוצה אותה," אמרה לי והוסיפה,"אומנם, כדי לקבל אותה דרוש קצת יצירתיות מצידך ומפני שאתה האחד והיחיד אצלי שבאמת רוצה לעבוד, אני מעריכה אותך ומוכנה לעזור לך.אבל אתה צריך להבטיח לי שלא תגלה לאף אחד מה שאני אומרת לך כרגע.
"בשביל 'רבוטה' –(עבודה)- אני מוכן לעשות הכול",עניתי בעברית רוסית המעורבבת שלי.
הבחורה הנחמדה מלשכת העבודה סיפרה לי שמחפשים מנקה לשירותים ציבוריים ,אישה, בשום פנים ואופן גבר ואני בטוחה" ,היא הוסיפה "שאם קצת מאמץ ודמיון מצידך אתה יכול להיות עובדת ניקיון מוצלחת. אני מצידי אכתוב בטעות על המסמך המלצה לתפקיד: 'יבגניה ' ואת השאר אני משאירה לשיקולך.אתה נראה לי אדם פיקח ומבין עניין ועם קצת עזרה פה ושם," ועשתה כול מיני סימנים עם ידיה לכיווני-"אתה יכול להיות ...אני לא אמרתי כלום הבנת?" הפקידה השתתקה והביטה ארוכות לתוך עיני .
הבנתי מיד מה עלי לעשות .אמרתי :'חרשו' ,והלכתי הביתה .למחרת, כשחזרתי ללשכה והופעתי לפניה ,היא לא הכירה אותי .מאותו רגע הבנתי שאני יכול להיות עובדת מצטיינת בשירותים ציבוריים."
שושקין שתק,ירדנה עדיין לא החליטה אם להאמין לו או לא .
"את יודעת,זו פרנסה מכובדת.לפעמים ,כשחסר נייר בתא של השירותים, אין לך מושג כמה שווה. פיסת הנייר מהגלגל שתלוי על החגורה שלי.
נכון שיש פתגם שהקקי מביא מזל? אז לי הביא .לאחר זמן מסוים שהתחלתי לעבוד בו קיבלתי את ההצעה ללמד רוסית .בחורה, שנדמה לי שקוראים לה ירדנה, ומחר יש לי תלמיד חדש, בחור צעיר ישראלי שגם הוא פתאום רוצה ללמוד רוסית, לאחרונה שפה מבוקשת בישראל," סיים את המשפט שושקין בנימה הומוריסטי.
"למה שבחור צעיר ירצה ללמוד רוסית?" שאלה ירדנה בספונטניות ואחרי שנייה התחרטה והוסיפה,"סליחה, זה לא ענייני."
" פשוט ביותר,אבא שלו רוסי שגר ברוסיה .הוא רוצה לנסוע אליו ,לפגוש אותו ולדבר איתו.ואם מדברים על הסיבות,למה את לומדת? "
'סוף ,סוף שאלתי',חשב שושקין שהוא מזמן רצה לשאול אותה, רק לא העז.
נהיה שקט לרגע וירדנה הצטערה שהעלתה את הנושא .בתגובתה הראשונה רצתה להגיד לו :"זה לא עניינך". אבל מיד הבינה שזה לא היה הוגן כלפיו,
"גם אני רוצה לדבר עם מישהו. "
הוא המתין שהיא תמשיך, היא לא הרחיבה, והוא הבין שחבל להרוס את האווירה הטובה שנוצרה ביניהם.
"מה את חושבת אני מנקה מוצלחת?".
"מאוד!" חייכה שוב ירדנה והקרח בניהם נשבר בניהם סופית.
" את יודעת אני המאושר בין המנקות,רק שלא יזמינו אותי לאיזשהו אירוע מחוץ לעבודה. למזלי הקבלן שקיבל אותי לעבודה לא שם לב יותר מדי",הוסיף יבגניה בחיוך.
המורה מאודסה התיישב בכורסה השנייה מול ירדנה.
"מה אני עושה עם הבחור הזה אם יופיע שוב?" שאלה הקופאית, הפעם ברצינות.
"כלום,תהיה נחמדה עליו ,תנסי למשוך אותו בלשונו,אני בטוח שיש סיבה למה הוא מבקש דווקא ממך את החמישה השקלים.כש תהיה לך הרבה עבודה תבקשי ממנו שיעזור ללקוחות שלך לארוז את הקניות,אם האחראית שלך אדישה הכול תלוי רק בך . את תסתדרי איתו.תיראי בו יתרון ,הוא שובר את השגרה שלך.דרך אגב בן כמה הוא?"
"אין לי מושג. אני ישאל אותו"
ירדנה הרגישה שהיא לאט לאט נפתח לפני המורה שלה.
שושקין מצידו הלך להחליף בגדים אחריכן ליווה אותה למעלית .
ירדנה החליטה לאמץ את העצות של יבגני, וכשהבחור הופיע שוב למשמרת שלה אמרה לו שלום עם חיוך ושאלה,
"מה שלומך בחור צעיר ?"
"טוב,מה שלומך את?"
"מצוין." היא לא הספיקה לחשוב מה עוד היא יכולה לשאול אותו כשלקוח עם עגלה גדולה של קניות הופיע ליד הקופה שלה.
"יש לי רעיון" , אמרה לו, "אתה מוכן לעזור לי לארוז את המוצרים שכבר הדפסתי?"
"ברצון רב ," הסכים הבחור.
הוא ארז ביעילות וזריזות .דברי חלב עם דברי חלב ,ירקות כבדים לתחתית השקית,דברים יבשים לחוד ורטובים לחוד.הקונה היה כול כך מרוצה עד שנתן לו טיפ של חמישה שקלים,
ירדנה לרגע חשבה שעכשיו שקיבל סוף סוף את החמישה השקלים הוא ילך.לרגע היה לה אפילו חבל.להפתעתה הוא החזיר ללקוח את הכסף,
"תודה ,אין צורך," ולא רצה לקחת את הכסף בשום אופן.
באותו יום לא דיברו יותר רק בסוף אמרו שלום אחד לשני והוא הלך כהרגלו.
בדרך קסם ירדנה לא הרגישה יותר מועקה כמו בפעמים הקודמות,הפעם היא הייתה אך ורק סקרנית.
מי הבחור הזה?מאיפה הוא הופיע בדיוק ליד הקופה שלה. צדק המורה מאודסה,הוא הצליח לשבור את שיגרת חייה.
באותו לילה חלמה שוב על יורי. ולהפתעתה הוא לבש את דמותו של הבחור מהסופר,בחלום היא חיכה חיוך רחב ושאלה ,
"זה אתה יורי?"
אבל כשהתעוררה בבוקר בכתה בכי מר ומלמלה ברוסית-' יורי,יא לובליו תאביה,יא לובליו תאביה'- (אני אוהבת אותך) ובאותו בוקר כול המחשבות שלה היו ברוסית כאילו נולדה ברוסיה.
כול השנים האלה שהייתה לבדה, הניסיון להעניש את עצמה ויחד עם זאת לשכוח את העבר לא ממש פעלו ,חשבה ירדנה והתחבאה מתחת לשמיכה. היא החליטה שהיום היא לא הולכת לעבוד .בכול העשר השנים האחרונות שעבדה בסופר הזה היא אף פעם לא החסירה, גם אם הייתה חולה .בתחילה לא הצליחה לאזור כוח כדי להתקשר ולהודיע שהיא רוצה חופש, אבל למען הסדר בכול זאת עשתה מה שצריך ,כמו תמיד .
באותו בוקר בכתה המון ,ובפעם הראשונה אחרי עשרים וחמש שנה הרשתה לעצמה להיזכר ולא לברוח,בניגוד למה שהחליטה באותו יום, כשנודע לה שיורי אבד לה (כנראה) לעולמים . אז היא האמינה באמונה שלמה שהעזיבה המוחלטת היא הנקמה הראויה בהוריה ולה עצמה מגיע עונש מאסר עולם על היותה חלשה כול כך.
כשעמדה מול חיילת, נציגת משרד הקליטה בנמל התעופה בו-גוריון החליטה בהבזק של שנייה שהיא מוחקת מעלי אדמות את אירנה רזניקובה. "
"מה שמך?" שאלה הבחורה ברוסית .
היא אמרה את שמה אבל מיד שאלה אם יש איזשהו שם תואם בעברית והאם היא יכולה לחליף את שמה.
"אפשר", אמרה הבחורה במבטה צברי,"השאלה הוא אם את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"
"כן אני בטוחה."
"אז בואי נראה, אירנה רזניקובה ," מלמלה הצעירה וחשבה כמה רגעים .השם ירדנה נראה לי נחמד,מה את אומרת?"
"אני לא מבינה בזה ,אני סומכת עליך,אבל אני רוצה גם שם משפחה חדש."
"טוב,אני אתן לך טפסים לבקשת החלפת שם ומהיום את תהיה ירדנה רז,זה שם ישראלי יפה,כמובן זה להחלטתך."
"החלטתי, את יכולה לכתוב ירדנה רז. "
בתמימותה חשבה, שלמחוק את העבר דרך השם זה דרכון הכניסה שלה לחיים חדשים. בזמן שחתמה על הטפסים החליטה בנחישות כשהיא יוצאת מפה ולא משנה לאן .היא נפרדת מהוריה . מהיום והלאה היא לא רוצה שום קשר איתם .אירנה הייתה מלאה בכעס עליהם ועל זה שאילצו אותה לעלות איתם לארץ.
בבוקר הזה ,חבויה מתחת לשמיכה , נזכרה בבירור שזאת הייתה הפעם האחרונה שדיברה ברוסית וצעקה לעבר הוריה שהיא לא הבת שלהם יותר ולא רוצה איתם שום קשר. הייה לה כול הזכות ללכת לאן שתרצה.
אירנה לא ידעה לאן מועדות פניה . היא ידעה שלא רוצה את הוריה יותר.
הרשויות סביבה היו בהלם וקראו מיד לעובדת סוציאלית שידעה לדבר את השפה.
האישה ניסתה להרגיע ולשכנע שתישאר יחד עם האם והאב המבוהלים. היא סירבה בכול התוקף ובהיותה בת עשרים היו חייבים לכבד את רצונה.
העובדת הסוציאלית הציעה לה אולפן בקיבוץ,
"האם את רוצה לגור בקיבוץ וללמוד שם?" שאלה בלית ברירה.
'דה,יא חצו' (כן,אני רוצה) ענתה ואלו היו המילים האחרונות שאמרה ברוסית.
באותו יום מחקה את אירנה ולמונית עלתה כירדנה רז ולא דיברה יותר עם אף אחד ברוסית. כול יום למדה מילה ועוד מילה בעברית ,חוץ מי זה עטפה את עצמה בשתיקה ובכול מובן המילה הכריחה את עצמה לשכוח את ספת האם שלה. באותו זמן עדין האמינה, שעל ידי בניית זהות שונה תוכל להתחיל חיים חדשים ולברוח ממאסר עולם ,שבליבה הרגישה שמגיע לה מפני שוויתרה על יורי.
בתוך חצי שנה ירדנה דיברה עברית כאילו נולדה בארץ.
בהתחלה מאוד רצתה להתאקלם ולשכוח.
היא מחקה את הוריה מחייה כאילו לא היו. המכתבים ששלחו לה לקיבוץ,נשלחו בחזרה עם הערה :'הנמען לא נמצא' . היא לא התעניינה בהם ועד היום היא לא יודעת אם הם חיים או מתים. עבורה הם לא קיימים.
*
בחלום שלה ,יורי נראה כמו הבחור שדורש ממנה את החמישה השקלים.האם יש קשר כולשהו איתו?שעלה את עצמה ואז נזכרה פתאום שיש לה שיעור עם שושקין .היא החליטה שתספר לו על חייה הקודמים . אותו בבוקר הרגישה שהוא החבר היחיד בחיים שלה. שנים על גבי שנים היא רק הולכת לעבודה, אומרת בוקר טוב לשכנה שלה המורה למתמטיקה אילנה, ערב טוב לזהבה ולשאר הקופאיות .עוזבות את הסופר ומטיילת לבדה בשכונה .לפני השינה היא רואה סדרה אנגלית בטלוויזיה.
לאחרונה השעורים עם יבגני הכניסו צבע כלשהו לחייה ואתמול עם התחפושת המנקה שלו הקסים אותה לגמרי,איזה בן אדם יוצא דופן, נאנחה ירדנה.
לו היא יכולה לספר את הכול. אבל אחרי זה לא תהיה סיבה יותר ללימודים ברוסית. בלילה הזה הספה הזרה עליה שוב. ואז פתאום היא נזכרה שהוא בעצם מורה לספרות,היא תילמד אצלו ספרות רוסית, שבטוח מאוד מענינת.
היום התור שלה להדהים את יבגני.
שושקין לא שם לב מיד לשינוי שחל בתלמידה שלו . בזמן האחרון הם השתדלו לדבר כמה שיותר ברוסית אך איך שהזמן עבר הוא הבחין בשינוי דרסטי במבטא שלה ,איך שהיא זרמה עם המשפטים .כול מה שהוא ביקש ממנה היה אין ספור יותר טוב מכול הפעמים הקודמות .
ירדנה הבחינה במבטו.היא עצרה לרגע ובלי שום קשר לנושא שדיברו עד כה אמרה,
"אני ממוסקבה."
שושקין הביט עליה כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה.
"אני לא מבין".אמר בעברית כאילו התור שלו לשכוח את שפת האם שלו.
"יש לך זמן היום לשמוע את הסיפור שלי ? אני רוצה לשתף אותך בעבר שלי."
"את רוצה לשתות תה אצלי בדירה?"
כן ענתה ירדנה וקמה ממקומה והלכו ישר לכוון המעלית.
יבגני הכין להם תה רוסי שחור ושניהם התחילו לשתות בשקט.
מה הוא חושב עלייה שהיא נופלת עליו עם סיפור חייה,אולי עדיף לה לוותר?
מחשבות חרטה רצו לה בראש ,אבל היא הרגישה לא בנוח.לקום וללכת יהיה עוד יותר משונה.
"אני יודעת שאני מוזרה ,אם אתה רוצה ש.."
"אני רוצה להקשיב לך ירדנה," שושקין דבר בקול רך ומעודד.
"אני אהיה קצרה ולא אלאה אותך בהרבה פרטים, אתחיל מהתחלה של הסוף.
לפניכן אני חייבת לציין שאני רואה בך חבר."
"גם אני רואה בך ידידה אין לך מה לחשוש .סיפורך יישאר אצלי לעד.גם אני די בודד בימים האלה,." חיזק אותה שושקין.
"תודה לך,אתה בן אדם נהדר".
היא דיברה בעברית,למרות ששפת האם שלה חזרה אליה במלואה. התביישה לדבר ברוסית,הרגישה שאם תדבר ברוסית כאילו היא מתפשטת ונשארת ערומה.
"בגיל 17 התאהבתי בגבר מבוגר ממני ב 25 שנה" .המילים יצאו מגרונה מהר.
"גם הוא אהב אותי.הוא היה איש חשוב,זה כול מה שידעתי אליו.
הכרנו בתור לאיזה סרט אמריקאי מטומטם.לקופאית לא היה עודף מהשטר הגדול שלו, ואני הצעתי לשלם עבורו .על זה צחקנו אחריכן המון.
באותם זמנים הייתי מאושרת ,אבל מה שקרה בהמשך זה הסיפור הקלאסי המטומטם שאפשר לראות בכול סרט רומנטי רע ושחוק. נכנסתי להריון, וכשזה התברר לי כבר היה מאוחר לעשות הפלה.בהסכמת הוריי המבוהלים והכועסים התחתנו .
הוא אהב אותי מאוד ,וכשילדתי את התינוק לא היה מאושר ממנו. הוא היה בן אדם מבוסס ,מיד לקח מטפלת ועמד על זה שאני ימשיך בלימודי.כשיורי היה בן שנה הורי הודיעו לי בהפתעה, שקיבלנו אישור לעלות לארץ ואנחנו חייבים לעזוב."
ירדנה הפסיקה לדבר לרגע ,נשמה עמוקות,קולה רעד קצת. שושקין ראה כמה קשה לה . שקט שרר בחדר, מה שהגביר את הדרמתיות של הסיפור, שהחליט לצאת לעולם בדיוק בין קירות הבית הזה.
"הם הזמינו אותי" המשיכה ירדנה בסיפורה ,"לטייל בפארק, 'לקירות האלה יש אוזניים' אמרו לי בשקט.
היה להם תוכנית מגובשת .'את לא יכולה להישאר כאן', את צריכה להתגרש, הוא לא ירצה לבוא איתך, גם אם היה רוצה הוא לא יכול.' אני הייתי תמימה,טיפשה וצעירה .לא ממש הבנתי מה קורה,'את הכנסת את עצמך למצב הזה','אמרו לי הורי' ,'אנחנו נוציא אותך מכול התסבוכת ,את רק צריכה להקשיב לנו. סוף סוף אנחנו נוסעים לארץ שלנו,אנחנו לא משאירים אותך לבד פה בין האנטישמים האלה ' ודיברו ודיברו בצורה מאיימת ומפחידה על העתיד הנורה שמצפה לי אם אני נשארת ברוסיה.
הייתי בידיהם כמו בובה על חוט ,מפוחדת, מבוהלת ועוד לפני שהבנתי מה קורה הייתי גרושה.הכול הלך מהר כי בלחץ הוריי הסכמתי לוותר על יורי התינוק ,בן שנה וכמה חודשים .
'אנחנו נוציא אותו מכאן' ,אמרו לי ,'אנחנו מבטחים לך.'
דמעות זלגו מעיניה של ירדנה,היא רעדה.שושקין הכין לה כוס תה נוסף והעביר בעדינות את ידו על שערה האפור, הקוקו שלה נפרם ואז היא התחילה ממש לבכות.
"את לא חייבת להמשיך," אמר יבגני.
"אני חייבת ,אני רוצה!" אמרה ירדנה בנחישות.
אחרי הגירושין הוא לא רצה לתת לי ליראות את יורי יותר,שבוע לפני הנסיעה החלטתי שאני נשארת בניגוד לרצון הוריי ומבקשת ממנו לקבל אותי בחזרה. הלכתי לדירה שגרנו בה .הדלת הייתה סגורה,צלצלתי בפעמון,דפקתי בדלת בכול כוחי.השכנה יצאה מבוהלת ואמרה לי ,
'דיבוצ'קה,-ילדה' הוא עבר מפה, לקח את כול הדברים שלו עם משאית גדולה, אף אחד בבניין לא יודע לאן. אני במקומך לא הייתי מחפשת אחריו'. אמרה לי האישה ואני הבנתי רק במעורפל למה היא מתכוונת.
בפעם הראשונה התגנבה לליבי ההבנה שאת יורי שלי לא אראה יותר לעולם.
מאז עברו 25 שנה .עקבותיהם נעלמו כלא היו."
היא שתתה מהתה ,פניה נראו מרוגשות ,אודם ניקר על לחייה .שושקין הבחין איך האישה ממולו מתעוררת לחיים,האפרוריות שהקרינה נעלמה. התגלתה לפניו דמות צעירה בהרבה. ההתוודות היטיבה עימה.
המורה ישב בשקט, לא אמר כלום ,אבל נוכחותו והבעת פניו הקרינו אהדה . היא המשיכה.
"כשעליתי ארצה הייתי סך הכול בת עשרים . לצערי, רק במטוס בדרכי לישראל דרשתי מהוריי לראות את המסמך שחתמתי עליו בקשר לגירושין שלי .הפעם קראתי אותו בתשומת לב והבנתי סופית שאני ויתרתי על הילד שלי,והוא עבר לחזקת האב בצורה בלעדית ומוחלטת.באותו רגע למדתי שמסך הברזל הפריד בינינו סופית ואולי לעד.
שנאתי את עצמי, שנאתי את הוריי ושנאתי את העולם שאפשר זאת.
החלטתי שכול מה שרוסי אני מוציאה מהחיים שלי.
בקיבוץ לא סיפרתי לאף אחד את עברי וניסיתי להמשיך הלאה.הייתי ילדה יפה, היו לי הרבה מחזרים .יצאתי עם כמה בנים ולכאורה עשיתי חיים משוגעים.
ברוסיה למדתי אדריכלות .בארץ לא רציתי ללמוד כלום, רק רציתי לשכוח."
ירדנה דיברה מהר ,בקושי לקחה אוויר,כאילו משהו רודף אחריה והיא רוצה להספיק לפני שהדמות הבלתי נראית תעצור בעדה.
"ש...ש ..אין מה למהר ,אני פה בשבילך ,לא אתן לאף אחד שיפגע בך," אמר המורה בטון אבהי.
"הקיבוץ התאים לי ,אחרי האולפן נשארתי וכעבור שנתיים הגשתי בקשת חברות.נהייתי תוך זמן קצר אחת מהם .היה לי חבר שגרנו יחד. עבדתי בפרדס, במטבח ,רק בבית ילדים לא רציתי לעבוד בשום פנים ואופן . אף אחד לא ידע למה,אמרתי להם שאני לא טובה עם ילדים,הם לא שעלו שאילות .
יורם ,החבר הראשון שלי בארץ, אהב אותי מאוד.הוא רצה להתחתן איתי, להקים משפחה ,ילדים ,הרבה ילדים. בהתחלה גם אני חשבתי שאני רוצה, ואז פתאום חלמתי על יורי. הוא בא לקראתי עם זרועות פתוחות, חייך ורצה לחבק אותי. בבוקר הרגשתי שאחרי הוויתור שלי לא מגיע לי להיות אימא לילד אחר.
בערב אמרתי ליורם שאני לא מוכנה כרגע להקים משפחה . אחריכן הקשר שלנו דעך והתקרר עד שנגמר.
המשכתי עם קשרים רומנטיים. למזלי בקיבוץ הכול היה חופשי .
צורת החיים העראית שלי, מבלי ללמוד מקצוע מוגדר ,התקבלה בלי הערות מיוחדות.
בסוף בחרתי לעבוד ברפת וניהלתי רומנים קצרים עם גברים נשואים .
לא רציתי זוגיות ממושכת ,העברתי דף כול פעם כשמשהו הלך לכיוון רציני יותר. אני הייתי השופטת של עצמי .
השתמשתי בסקס כמו שמשתמשים בסמים.רציתי בכוונה לפגוע בעצמי. הנשים בקיבוץ התחילו לשנוא אותי. אחרי הגב שלי קראו לי 'הזונה מהרפת' עד שיום אחד הבנתי שאני צריכה לעזוב .
בגיל שלושים הגעתי לעיר הזאת. למזלי קיבלתי דירה צנועה בהשכרה 'מעמיגור' וקניתי לי רהיטים בשוק הפשפשים.
לפרנסתי בחרתי להיות קופאית בסופר, ראש קטן .הכי טוב.
בעשר השנים הבאות ,העיסוק העיקרי שלי היה לחפש אחרי הבן שלי ,יורי. הפכתי כול אבן אפשרית. הם נעלמו ,כנראה שינו את שמם ומקום מגוריהם. בזמן הקומוניסטים בתחום הזה עשו עבודה יסודית.
לפני חמש שנים הפסקתי לחפש ומאז אני רק עובדת ומסתכלת סדרות בטלוויזיה ,סדרות אנגליות על אנשים קשיי יום שמנים ומכוערים.
בניתי לי יופי של בית סוהר .בלילות הפסקתי לחלום על יורי .הפסקתי לחלום בכלל.
הם חזרו רק לאחרונה , כול פעם כשהתעוררתי היה לי מין מסר שאני אפגוש אותו בקרוב בצורה פתאומית ומפתיעה .איך אני אדבר איתו ?שאלתי את עצמי. ניסיתי להיזכר בשפה הרוסית וכמה שזה ניראה מוזר לא זכרתי כלום .
הצלחתי יופי בהחלטה שלי להוציא את השפה הזו מהמערכת שלי."
היא הפסיקה לדבר,השפילה את מבטה אל הרצפה. נהיה שקט. רק רעש הרחוב הפר אותו מדי פעם.
שושקין שוב העביר את ידו מעל שערה, הוא לא נגע בה ,ידו ריחפה באוויר.
"והינה אני לומדת אצלך רוסית, למרות שנולדתי במוסקבה. "
אמרה ירדנה לסיום .
הם שתו מהתה.אפשר היה לשמוע את הלגימות שלהם.
"מה נעשה עכשיו עם השיעורים שלנו?" שאלה.
"נעמיד פנים שאת לא יודעת רוסית ונמשיך כרגיל, וכשיגיע הזמן ותרצי ,נלמד גם ספרות."
"ו מה עם הבחור?"
"תני לזמן זמן, ובסוף תגלי עליו את האמת". יבגני דיבר ברוגע כמו נביא חכם ."הלקוחות מרוצים איך שהוא אורז להם את המוצרים?"
"מאוד," חיכה ירדנה.
" בסוף ,תקבלי עוד בזכותו העלאה במשכורת."
בימים שאחרי כן ירדנה שמה לב שהלקוחות חוזרים שוב ושוב לקופה שלה,היא עבדה במצב רוח טוב והריקנות שהתרגלה אליה הרפתה ממנה .אנשים שקודם נעצו בה מבט חסר סבלנות ,שאלו כעת לשלומה , ואמרו תודה לבחור הצעיר שארז להם את המצרכים בתשומת לב כה רבה. העמיתים שלה בעבודה אפילו קינאו בה ושאלו אותה מאיפה השיגה אותו .ההסבר על חמשת השקלים ממש לא נראה להם.
"סיפור נחמד," אמרו לה בחוסר אימון .
לפעמים ,כשלא הייתה עבודה, ירדנה והצעיר שוחחו ביניהם.
כשדיברו בפעם הראשונה הבחור שאל אותה,
"תגידי ,למה את לא רוצה לתת לי את החמישה שקלים האלה? זה לא הרבה כסף."
"אם זה לא הרבה כסף למה אתה מתעקש עליהם?"
" אצלי זה הפך לעיקרון ."
"אם זה כך, גם אצלי זה עיקרו. החלטתי שאני לא מוותרת יותר, ויתרתי מספיק.הבנתה בחור צעיר ? הרימה את קולה.
"יואל,קוראים לי יואל שפרינצק."
"יואל?"חזרה על שמו בנימה שאלתית וחשבה, יואל דומה קצת ליורי . היא נזכרה שגם השכונה שהסופר נמצא בה נקראת על שם 'שפרינצק'.
"אתה יודע שלשכונה הזאת יש שם כמו שלך."
"כן," ענה הבחור בקיצור.ולא הוסיפו יותר על זה כלום.
"בן כמה אתה יואל?"
"בן 18 ועוד כמה ימים ."
ואז הגיע הלקוח הקבוע עם העגלה שהייתה תמיד עמוסה . הוא שאל בידידות,
"אז מה שלומכם היום?" הוציא שתי חפיסות שוקולד חלב פרה והושיט לעברם.
"אני מתעקש שתתכבדו , אחרת אני לא בא לקופה הזאת יותר!" איים אליהם בנימה הומוריסטית .שלושתם צחקו וירדנה הרגישה שנעים לה .היא לא זכרה מתי הרגישה כך בפעם האחרונה.
היא פתחה את החפיסה ושברה ממנה שלוש קוביות,
" אין דבר, ממחר אני שוב בדיאטה ." סגרה לשנייה את עיניה כדי להתענג לעומק מטעמו הקטיפתי המריר- מתוק.
למחרת סיפרה לשושקין על האירוע.
"צדקת. הבחור באמת מביא לי סוג של חיים חדשים,אני לא יודעת להסביר במדויק איך זה קורה."
"גם את הבאת לי רוח חדשה בחיים שלי ," אמר לה המורה ."זו מין שרשרת טובה שמתפשטת ,את עוד תראי."
ירדנה הסמיקה ,והם המשיכו ללמוד רוסית כאילו לא נולדה במוסקבה.
למחרת יואל לא הופיע למשמרת שלה ,הקופאית לא הצליחה להוריד את עיניה מהדלת ,אבל הוא לא בא וכשהלקוחות שאלו איפה הבחור, רצתה להגיד להם ,מאין לי לדעת ,אבל במקום אמרה בטון מרגיע ,
"הוא לקח יום חופש,יש לו סידורים." כאילו הוא חייב להם משהו.
למחרת ,כשירדנה הגיעה לעבודה, הרגישה חוסר שקט בתוכה .אם יואל לא יגיע גם היום. מה אז? שאלה את עצמה .
"שלום ירדנה",שמעה את קולו ושמחה מאוד,"מה שלומך היום?"
"למה לא הגעת אתמול?" שאלה מיד, מבלי לנסות לרסן את דאגתה.
" הייתי בלשכת הגיוס.מלאו לי 18 ואני עוד מעט מתגייס לצבא , הופך לבוגר ואהיה בזכות עצמי," אמר ולא פירט יותר.
ירדנה,הבינה שעוד מעט הוא לא יעמוד ליד הקופה וזה יהיה חסר לה מאוד עד כדי כך שהרגישה כאב פיזי בגופה .
" אל תדאגי, אני אבוא בכול פעם שיהיה לי חופש ואמשיך לבקש את החמישה שקלים מהעגלה האבודה עד שתיתני לי אותם," סיים את משפטו בנימה קלילה וחיוך על פניו."
"אני אף פעם לא אתן לך אותם מר שפרינצק , אף פעם" ,אמרה ברצינות גמורה ירדנה ואז ברמקול נשמע קולו של המנהל של הסופר,
"לקוחות יקרים .לקראת חגיגות ה-18 לפתיחת הסופר 'הכול בעגלה אחת אנחנו יוצאים במבצעים ללא תקדים של שלל מוצרים של הרשת. ביום ראשון בשבוע הבא תהיה הרמת כוסית חגיגית ומתנות לכול לקוחותינו הנאמנים. כולכם מוזמנים.התאריך המדויק ורשימת מוצרים מפורטת נמצאים בכניסה לסופר,אני ,יואל לוי וצוות הסופר נשמח לראות אתכם ."
יואל? היא תמיד קראה לו י.לוי ,זה מה שהיה כתוב על התג שלו וגם על הדלת של המשרד. כולם קראו לו כך י. לוי.
"שמעת? למנהל שלנו קוראים גם יואל."
"למה לא? אין בלעדיות על שמות." ציין הבחור.
"אתה תהיה חסר לי מאוד",אמרה ירדנה פתאום מבלי שתכננה.
"גם את, " אמר יואל.
"איפה אתה גר?"
"אני לא גר, זאת אומרת אני אגור בצבא ,אני אהיה חייל בודד."
"מחר אתה בא?" זה כול מה שירדנה הצליחה לשאול.
"כן,מחר אני בא."
באותו יום הם לא דיברו יותר .
המשפט-'אני לא גר' המשיך להדהד בראשה.
בבית ירדנה חשבה איך החיים שלה השתנו מאז שהבחור הזה הגיע לחייה.
היא הייתה צריכה להודות ,שגם לשושקין היה חלק ניכר בהרגשה הטובה שלה.
חייה החיצוניים היו אותו דבר ,היא אכלה את אותו עוף בתנור, טיילה בערב באותם רחובות בשכונה.הסדרות של בי.בי.סי בטלביזיה גם הן לא השתנו.
באחד הטיולים שלה החליטה שלהרמת הכוסית לכבוד חגיגות ה-18 של הסופר היא תזמין את יבגני ,ואז לכאורה בלי שום סיבה התחילה לצחוק .היא נזכרה בדמותה של מנקה השירותים הציבוריים ובעייני רוחה ראתה אותה בסופר פוצח בהופעת ריקוד בין השורות של הטחינות ,העוגיות וליד המקרר של הפיצות.
כשפנתה לרחוב "בן צבי" נזכרה ביואל ושוב במשפט המטריד,'חייל בודד,חייל בודד',מה זה אומר? אין דבר כזה לגור בצבא ,מה הוא יעשה בשבתות, בחופשות?למה הוא בודד?האם הוא יתום ? או אולי ברח מהבית?מי הוא, לעזאזל ,יואל שפרינצק?
היא החלטה לאזור אומץ ולשאול אותו מי הוא,יקרה מה שיקרה.
למחרת בין לקוח ללקוח ,פנתה לבחור ,שגם היום חולצתו הלבנה הייתה ללא דופי.,
"אתה יתום?"שאלה
"כן,סוג של." ענה ,ואז המשיך," גדלתי במשפחה אומנת ,מגיל 18 הם לא מקבלים בעבורי כסף והתקופה שלי אצלם מסתיימת.הם אנשים טובים, אבל אין להם אפשרויות ,ויש להם את הילדים שלהם. הם אמרו לי שמדי פעם אני יכול לבוא לבקר".
האם זה קשור לחמישה השקלים שהוא ממשיך לבקש ממנה מדי יום ביומו?
חשבה הקופאית .הסיפור מסתבך ולה אין כוח לזה. עכשיו הצטערה שבכלל שאלה.
לפתע נזכרה בחלום ההוא, שכול כך בכתה בבוקר,כשדמותו של יורי לבשה את פניו של יואל.מה היא אמורה לעשות? להזמין אותו אליה?לא !בשום אופן לא! אמרה לעצמה שוב ושוב ,והפעם היא לא תספר דבר מזה ליבגני, הוא עוד עלול לתת לה עצה לא רצויה מבחינתה.
הבחור יילך לצבא,מי יודע לאן .היא תתרגל שוב לבדידותה ולחיים הרגילים שלה,הרגיעה את עצמה ,אבל הפיתוי להזמין...היא אפילו לא רצתה להמשיך את קו המחשבה הזה.לא מגיעה לה אפילו טיפה של נחמה.
באותו ערב הלכה לישון בלי הסדרה האנגלית הרגילה שלה .
משום מה היה לה לילה בלי חלומות. רק לקראת הבוקר חלמה, שפיטרו את שושקין מעבודתו בגלל שמישהו הלשין עליו שהוא גבר שמתחזה לאישה. בחלומה שושקין היה עצוב והמלשין הייתה מלשינה וזאת הייתה היא, ירדנה.
"אישה רעה ,אישה רעה" ,שמעה את יבגני ממלמל ברוסית
היא התעוררה עם מועקה ומיד קמה מהמיטה והלכה ישר לחדר השני שלא ממש השתמשה בו , והתחילה לסדר אותו. המקום היה נראה כמו מחסן. היא זרקה לסלון כול דבר שניראה לה מיותר,מרגישה כמו בריצת עמוק.
'אני לא אישה רעה , אני ,לא רעה',מלמלה עד שכול החדר היה נקי מגרוטאות.רק אז גילתה ,שבעצם חוץ מאיזו כורסא קרועה לא היה בחדר שום ריהוט נורמאלי. הוא הסתכלה לכיוון הסלון ,וכול מה שראתה הייתה ערימה של כול מיני שטויות .
בעזרת קופסאות ריקות מהסופר היא תזרוק את כול הזבל, והפעם תעשה באמת מעשה טוב מה שלא עשתה מעודה .
ירדנה המתינה בקוצר רוח לשעה עשר בבוקר,התלבשה בחיפזון והלכה למרכז הקניות הקרוב.היא נכנסה לחנות רהיטים איכותית וקנתה מיטה אורטופדית יקרה עם מנגנון חשמלי משוכלל.
בחנות לכלי מיטה רכשה מצעים תואמים לצבע המיטה וכשכול זה נעשה התיישבה בבית קפה והזמינה לעצמה קפוצ'ינו עם הרבה קצפת .שנים שלא ביקרה בבית קפה. כשצלצל הטלפון הנייד נזכרה ששכחה ללכת לשיעור הרוסית הרגיל שלה.
"תביה חראשו-את בסדר?" שמעה את קולו של שושקין.
"אתה רוצה לאכול איתי ארוחת בוקר? אני בקניון, אני מזמינה אותך!" אמרה ירדנה בספונטניות .היא נשמעה נרגשת למדי.
"קרה משהו?" קולו של יבגני נשמע מודאג.
"כן קרה ,אני אישה טובה ,אני לא אישה רעה."
"מי אמר שאת אישה רעה,תגידי לי ואני ארביץ לו," התלוצץ המורה .
"אתה אמרת לי בחלום,אבל אם אתה רוצה לדעת את הכול ,אתה צריך לבוא לפה."
"שושקין הגיע מהר. התיישב והביט מסביבו בחשדנות מוזרה.
"הכול בסדר?" שאלה התלמידה.
"כן,'וסיו חרשו' - הכול בסדר," והסביר לה, שבדיוק בקומה הזאת נמצאים השירותים הציבוריים שהוא עובד בהם כמנקה.
"לרגע ח