אנחנו חווים את תמציתו של עולם מטורף, בו אנו רואים את העולם מעינינו והוא משתקף במהופך לתשוקות ליבנו.
בימים של תקווה אנו יוצקים את מחשבותינו לתבניות שנצפה שיצמחו מהם עצים חזקים, לא תמיד הם שורדים,
לרוב אפילו בכלל לא, נובלים, קורסים ומאבדים את שווי משקלם, נופלים ביער אבוד שאיש לא ישמע אותם, או אותנו.
בחלומות אנו פוסעים אל גירסאות מקבילות בהם המציאות היא אחרת, בין אם בדרך בה תמיד רצינו או כפי שמעולם לא דמיינו שיכול להיות. בערות אנו חוזרים אל טעויותינו ופגמינו, אל תהליך הלימוד וההכלה העצמיים שלעולם לא ייגמרו, אל צורך ביצירה קוגנטיבית חדשה של מהות, של משמעות לחיינו, לטוב שנרצה לעשות,
לאהבה שנפנטז להכיל ולהעניק, בתקווה שהעצים שיצקנו יצמיחו את פירותיהם כדי שיוותר מאיתנו זכר,
שחיינו ותשוקותינו הכמוסות והעולמות הפנימיים שבראנו בתוכנו ימשיכו להתקיים בהוויה הקולקטיבית שהותרנו אחרינו.
ובלילה, במיטה, כשאיש לא רואה והכרית כבר ספגה את מנת הדמעות הרגעית,
תווי הפנים שלעולם לא יהיו שם משתקפות במבע הרטוב שבנשמתנו,
כמו הולוגרמת רפאים של אהבה אוטופית חסרת ממשות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
