פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 514 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים כתם צבע desperateReader
אמצע פברואר, שעת ערב מאוחרת. הרחוב היה שומם, ומנורת רחוב הבהבה בטורדנות ולבסוף כבתה והחשיכה את הרחוב. ריח אדמה רטובה נישא באוויר. הקור הכבד סילק כל נפש חיה מן הרחוב, חוץ מהאישה. יש האומרים כי אינה מרגישה דבר, כי ליבה קר כקרח, ולכן הקור לא הפחיד אותה. יש האומרים כי הזמן היחיד בו היא יוצאת מביתה הוא שעות הלילה, וכי היא נהנית מהרחובות הריקים והמצמררים המשרים בה אווירת רוגע ונינוחות. חסרת פחד וחסרת נשמה, האישה הזו. זומנה למשימה נוספת הלילה.
היא יצאה מביתה בשעה שהגשם פסק אל רחובות השחור-לבן של עירה. בחורף קר שכזה, כל צבע קפא והשאיר אפרוריות. כתם הצבע היחיד שנראה היה מעילה האדום. מעיל ארוך ומחויט- סימן ההיכר של האישה. על אף שהייתה אישה היא יכלה לעורר פחד גם בגבר הקשוח ביותר.
קול צעדיה היה הקול היחיד שנשמע ברחוב. צעדים נינוחים ובטוחים. גבוהה ורזה הייתה האישה ושיערה שחור וחלק כמשי. בתוך כיס מעילה בצבץ חפץ מסתורי וכהה. האישה שלחה יד לכיס והוציאה משם פתק מקופל, קראה אותו ברפרוף,השליכה לרצפה והמשיכה בדרכה.
האישה הגיעה אל בית גדול שחור-לבן בעל שתי קומות. חלונות ויטראז' גדולים קישטו את קדמתו. הגינה הייתה מוזנחת, עשבים שוטים נישאו לגובה. האישה התקדמה לעבר הדלת ודפקה שלוש פעמים. בעת שהבינה שאין מענה, משכה בידית ולהפתעתה גילתה כי הדלת אינה נעולה. היא נכנסה אל תוך הבית החשוך וחיפשה מתג אור, אך לפתע שמעה קול בוקע מן אחד החדר. היא התקדמה לכיוונו ולהפתעה גילתה כי המטבח מואר בנרות, וכי דמות גדולה מכורבלת על הרצפה ומתייפחת ללא הרף.
"אני רואה כי הפעם הקלת עליי" אמרה בקול חסר רחמים והתקדמה לכיוון הדמות המתייפחת.
"אני מתחנן בפנייך, אל תהרגי אותי. אני נשבע שלא אתחכם יותר. אני לא אספר כלום. אני מבטיח" אמר בקול חנוק מדמעות וחיבק את רגליה בתחינה.
"מצטערת חבר, אבל זה כבר מאוחר מדי. אני עומדת לסיים את זה הלילה. אז מה אתה אומר? תהיה ילד טוב ותעשה לבד או שאני אצטרך לעשות את זה?" אמרה והוציאה מכיסה את החפץ הכהה שהתגלה כאקדח. היא העבירה יד מלטפת בו כאילו היה תינוקה וחיוך התפרס על פניה.
"בבקשה, תני לי הזדמנות אחרונה. אני איעלם, אני מבטיח. הוא לא יראה אותי יותר לעולם"
"חבר, אין לי זמן למשחקים. יש לך מילים אחרונות?" אמרה בשעה שחגה מסביבו.
"תמסרי למשפחה שלי שאני מצטער" אמר מתייפח וכיסה את פניו בכפות ידיו.
כעבור רגע נשמע קול ירייה, ואחריו דממה.
כעת, האישה אינה הייתה כתם הצבע היחיד בבית השחור לבד.
היא העיפה מבט לאחור "נתראה בגיהינום" ויצאה מביתו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים קטע ממש יפה! ששי
הוא קצת מדכא, אבל זה בסדר גם אני כותב מדכא אז אני יכול להבין אותך ;)
חברים תמיד אומרים לי שקצת אופטימיות בכתיבה שלי תעזור מאוד ואני חושב שאני יכול לתת לך את אותה עצה בדיוק! אבל חוץ מזה יש לך כישרון כתיבה יוצא מן הכלל, ואל תפסיקי לכתוב!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
