הרוח נושבת בין הגבעות ואני מסתכלת. מסתכלת ורואה.
אני רואה דברים איומים ומכירה בהם.
אני רואה דברים אדירי ממדים ושותקת.
אני רואה דמעה זכה ונסוגה.
אני רואה דם וכבר לא מתחלחלת.
מסיבה אחת פשוטה,
יש בעולם הזה כל כך הרבה מהדברים האלה שכבר קשה לעקוב.
כבר קשה לדעת מתי זה אמיתי ומתי דמיוני,
מתי זה כנה ומתי שקר,
מתי זה חלום ומתי זו גאווה,
אבל איך שהוא אפשר לדעת.
כי בסופו של דבר, כולם יודעים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה