[אולי זה ברור רק לי- לכל חלק בסיפור בחרתי פסקול, אם אתם מעוניינים לשמוע מה שהיא שומעת כשהיא מרכיבה אוזניות. רק אם אתם מעוניינים לדעת. לכן, די אשמח אם תבחרו אפילו לא להקשיב לשירים, אל תקשיבו לשיר של קטע אחד בקטע אחר. זה פשוט די הורס. זהו.]
חלק ראשון- טיפשה אחת.
"את לא מבינה איזה מוזרה הייתה לפני באוטובוס..."
לפחות את מודה שהייתי לפנייך. ואנחנו עדיין באוטובוס. את באמת סתומה כמו שאת נראית?
"...עמדנו בתור, ונדחפתי לפני כמה גמדונים מכיתה ח'..."
את גם מודה שנדחפת? אין לך בושה?
"...אז שמתי את היד שלי על הידית של האוטובוס כדי שהחי"תניקית שרציתי לעקוף לא תוכל לעלות לפני..."
יו"דניקית, תודה רבה.
"...והיא נגחה בי! המוזרה הזו נגחה לי במרפק ועלתה לאוטובוס!"
את יודעת, יש למוזרה הזו אוזניים, וגם לא כל כך גרועות. את לא חייבת לצעוק. אני שומעת אותך.
המוזרה הזו מחייכת לעצמה, ומרכיבה אוזניות.
רק עוד טיפשה אחת, שגילתה שלא כדאי לעקוף מוזרה אחת בתור לאוטובוס.
https://www.youtube.com/watch?v=tvHz5Rti0cU&feature=kp" rel="nofollow">
https://www.youtube.com/watch?v=tvHz5Rti0cU&feature=kp
חלק שני- עוד טיפשה.
"בוקר טוב."
גם לך, גם לך. זה מה שאת מצפה לשמוע מכל מי שנכנס לכיתה, נכון?
לא ממני.
"הוילונות."
אמרתי לך. אני מסרבת להיות נדושה.
"מה איתם?"
את לא רואה? למי פה יש משקפיים, לי או לך?
"הם לא פה."
טוב, יש לך עדשות, אבל עדיין. לא שמת לב שפתאום מאורת הערפדים שאת מכנה כיתה מוארת וריקה?
"אהמ."
שובה של הפרופסור השנואה עלי. כמה שאני אוהבת שאת עושה את זה.
אני מתחילה לדבר עם עצמי, פעם בקול נמון ופעם בקול גבוה.
"One day, lad, all this will be yours."
"What, the curtains?"
"No, not the curtains."
אחרי השיחה עם עצמי אני מצחקקת ומדלגת החוצה. את מסתכלת עלי יוצאת, לפני שאפילו זרקתי את התיק על שולחן אקראי. את אומרת משהו לחברה שלך.
"איזו מוזרה. שמעת את הצחוק שלה? איזה צחוק מצמרר."
מוזרה אחת עם אבחנה דקה יותר מהאבחנה שלך. וחוץ מזה, גם שמיעה לא רעה בכלל.
המוזרה הזו צוחקת לעצמה, ומרכיבה אוזניות.
רק עוד טיפשה אחת, שגילתה שהיא לא רוצה להצחיק מוזרה אחת דבר ראשון בבוקר.
https://www.youtube.com/watch?v=P8ghXxXyAuw" rel="nofollow">
https://www.youtube.com/watch?v=P8ghXxXyAuw
חלק שלישי- טיפשה נוספת.
"היי!"
אני מתעלמת. יש לי משהו יותר טוב לעשות כרגע.
"אמרתי היי."
אני לא מסתובבת להסתכל עלייך, או לסמן לך שאני מודעת מודעת לקיומך. אם היית מכירה אותי, היית יודעת לא להפריע לי כשאני בוהה באוויר במבט חולמני ומחייכת.
"סליחה, אני יכולה לשבת פה?"
את כנראה מצביעה על המקום הפנוי שלידי, שהתיק שלי תופס.
באותו הרגע, הפרפר נעלם מאחורי שיח והפנים שלי נופלות. סוף סוף אני אומרת משהו. אל תתלהבי, אני מדברת לאוויר.
"הוא הלך. רגע, הוא חזר!"
את מחליטה לגשת לעניין מכיוון אחר.
"למה את בוהה באוויר ומחייכת?"
בזמן שאני מתעלמת, הפרפר נעלם שוב, אבל אני שומעת משהו מעניין יותר.
"דבורה!"
ואת מתייאשת ממני, מהסיכויים שלך לקבל את המקום. את מתרחקת במלמול.
"טוב, אני אעמוד. בחיי, מה כבר ביקשתי, לשבת? איזו מוזרה."
אני שומעת, אבל יש פה דבורה, חשובה פי כמה ממך. כמו התיק שלי. כמוני.
המוזרה הזו מרכיבה אוזניות ומזמזמת לעצמה.
רק טיפשה אחת, שגילתה שהיא בתחתית סדר העדיפויות של מוזרה אחת.
https://www.youtube.com/watch?v=_Vj092UgKwQ&feature=kp" rel="nofollow">
https://www.youtube.com/watch?v=_Vj092UgKwQ&feature=kp
חלק רביעי- רגילה אחת.
"מחצלת?"
את ללא ספק חדת אבחנה.
"את סוחבת מחצלת?"
גם את. רואים שאני צריכה אופטיקאי.
"למה?"
סוף סןף. שאלה שמצביעה על אינטילגנציה בסיסית.
"כי אני אוהבת לסחוב מחצלות שמנות ומסריחות ברחבי בית הספר משונה בבוקר ועד חמש בערב."
את לא מסתכלת עלי מוזר. את מקבלת את התשובה שלי. אני כבר לא צריכה להתעלם. את לא אומרת לי מוזרה אחת. אין לי כבר מה לשמוע.
הרגילה הזו שמה אוזניות ובוכה לעצמה.
רק טיפשה אחת, שגילתה שאין מה להילחם ברגילה אחת.
https://www.youtube.com/watch?v=EDtK7xUIDxk&feature=kp" rel="nofollow">
https://www.youtube.com/watch?v=EDtK7xUIDxk&feature=kp
