נראה שאני משתמשת במילה הזו יותר מדי בזמן האחרון, ואף אחד לא משיב לי. אי פעם כאה לך אחרי שראת אשמת הכוכבים שלא אומרים לך אוקיי כל הזמן?
הגיע תורי. אז אני יכולה להגיד לך, פשוט אוקיי. ואו. אוקיי. זה פשוט...
אי פעם נגמרו לך המילים?
כי גם אני מרגישה ממש ככה. בדיוק. שהכל גדול מדי, שאני קטנה מדי, שאני כלום. שאני ריקה. שיש פחות מדי. שאני לא באמת אני. רק מחשבות ובהייה וספרים.
וכשאני מרגישה ככה, אני מרימה את הרגלים גבוה לאוויר. כי זה מרגיע אותי. כי זה מזרים לי את כל הדם לראש. אולי, אחרי שקראתי את מה שאת כתבת, כי אני לא רוצה שהנשמה שלי תהיה במקום הכי נמוך שאפשר. ואני מסתכלת על הרגליים שלי, חשובת על הכל ועל כלום, על היקום ועל עצמי, על השיזוף של הסנדלים שלי ועל השאלה.
כי, אוקיי, זה פשוט וואו. אני לגמרי מבינה ומזדהה איתך. עם הקטע הזה. זה פשוט מדהים. שברים שאני חצי חושבת, מחשבות שמצטברות שם למטה, המחשבות האלה שאני יודעת שעוברות לי בראש אבל אני לא מתליחה לתפוס.
אני, לעומתך, לא מצליחה להגיד לעצמי שאני טועה. אני בוהה ברגליים שלי וחושבת על כמה שאני כלום, ושאני לא מספיק כדי להיות אני, ושאני רק נשארת.
אני באמת צריכה להיכנס לגמילה משרלוק. כל משפט שני שלי כולל ציטוט משרלוק. בהצלחה.
ומדוקטור הו. כל משפט שהוא לא ציטוט של שרלוק הוא ציטוט של דוקטור הו (תיטוט שכל הקטע הטוב הוחסר ממנו, אבל הקטע הטוב ממש לא מתקשר למה שאני מנסה לכתוב.)
כן, את מפיצה זוהר. כן, אני מאמינה בך. את אדם ששווה להאמין בו.
We're just two lost souls
Swimming in a fish bowl,
Year after year,
Running over the same old ground.
What have we found
The same old fears.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
