פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 644 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים מפה לשם הבלגית המעופפת
טיפשה. קטנה. חסרת חשיבות. רגילה. משעממת. קליפת שום. לבד.
אנושית.
15 שנים, 82 ימים, 12 שעות ושלוש דקות. מאות אלפי ספרים, רק מחכים שאפעיל אותם, את הקסם שבהם.
שני אלה שכנעו אותי שזה לא נכון.
15 שנים, 82 ימים, 12 שעות ושלוש דקות ידעתי ללא צל של ספק שאני מרכז היקום.
ספר אחד, טיול אחד, וזה כבר לא ככה.
***
פנס הרחוב מקולקל. מירב האור שסמארטפון מסוגל לספק מאיר את הדרך מפה לשם. מבט מהיר לכל הכיוונים. אולי מישהו אורב. ואז למעלה.
בהיסח הדעת, הסמארטפון נופל לתוך התיק. חושך.
כוכבים. כוכבים. כוכבים. כוכבים. כל כך קרובים. כל כך רחוקים. לועגים, ידע ממש מחוץ להישג היד. כמה ידע. כמה יופי. כמה כאב. בלתי ניתנים להשגה. כוכבים.
פתאום, הכל עניין של זום. כל הבעיות שלי, כולן רק כרבולת של תרנגול במשחק על פרסומת במגזין על כרזה בתוך טלוויזיה שמצוירת על בול, נצפה ממטוס. ואז נקודה. ואז, מנקודת המבט של היקום. כלום.
לכוכבים לא אכפת מהבעיות שלי. מי זוכר אותן בכלל, בפרופורציה החדשה?
הפנסים חזרו. הביטוי "הרעלת אור" מקבל משמעות חדשה, אמיתית.
השמיים מאבדים את החיות שלהם. אין בהם כוכבים. הם הורעלו, על ידי פנסי הרחוב.
פנסי רחוב ארורים. הכל באשמתם.
לא. בני אנוש מטופשים. למה לפחד מהחושך?
לא מהחושך. מחוסר הידיעה.
בני אנוש מבריקים. לא מעלים על דעתם שעיוורון יכול להיות עדיף מראיה. שמשהו יפה יותר, גדול יותר, מסתתר בחשכה.
בני אנוש עיוורים. טיפשים. מרהיבים. כל כך אנושיים.
למשך הטיול הקטן בין פה לשם, הסתכלתי על היקום -מאית, אלפית, מיליונית ממנו- והיקום הסתכל עלי. בחן אותי.
ואז באה האנושות. גרמה לי להבין מה היקום באמת חושב עלי. כמה שאני טיפשה. קטנה. חסרת חשיבות. רגילה. משעממת. קליפת שום ליקום. כמה שאני לבד. כמה שאני אנושית.
אני לא רוצה להיות חלק מהם. אני רוצה להיות יותר.
אני לא רוצה להיות לבד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת no fear
זה פשוט יפהפייה. מתחיל להימאס לי להגיב לך. את כותבת מושלם מדי. זה יותר מדי. מרגש מדי, מרתק מדי, מוכר מדי.
מתחיל להימאס לי להגיד גם את זה - אבל זה בדיוק מה שאני חושבת. זה לא מוזר ששתינו חושבות את אותם הדברים? מחשבות זה הדבר הכי אישי בעולם. איך הן יכולות להיות משותפות לשני אנשים? או ליותר?
אולי עוד ישהו בעולם מעלה את הרעיונות שאני מעלה?
חסרי חשיבות, אכן.
וואו. אין לי מה להגיד.
את אנושית, אבל את לא לבד. את חלק מאיתנו, וזה מבאס רצח, ואולי אפילו עדיף להיות לבד. לא, לא עדיף. לא, לא בושה.
להיות בן אנוש זה יפהפייה. כל כך טיפשים וזוהרים. כמו להבה של נר.
זה יפהפייה וחסר חשיבות להיות בן אנוש.
אבל את באמת לא לבד. את לא בת האנוש היחידה, ואת לא בת הביבים היחידה, ואת לא היחידה ששואפת לכוכבים.
ואני כאן איתך. מבטיחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים הודעה כלשהי ללא כותרת הבלגית המעופפת
(אולי זה ישעשע אותך- בהתחלה יצא לי "הודעה כלשהי ללא כותבת")
גם לי מתחיל להימאס. כל פעם שאני כותבת משהו, נמאס לי לראות שאת זו שכתבת לי את מה שרציתי לקרוא. נמאס לי להרגיש כזו הכרת תודה כלפייך.
אבל באותה המידה נמאס לי לחכות עד שתכתבי לי בדיוק את מה רציתי לקרוא, מבלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לקרוא. את נותנת לי מין הרגשה משלימה כזו. מסיימת את המחשבות שלי, אלו שאני לא מצליחה לסיים.
ואף פעם לא נמאס לי לחשוב "תודה לך. תודה שסיימת את מה שלא חשבתי לסיים."
כן, זה מוזר, לחשוב שעוד אנשים מתהלכים להם בעולם, עם המחשבות שלי בתוך הראש שלהם, קופצות מצד לצד, מהדהדות, מצטברות בתחתית, מתפוגגות. יש עוד מרכזי היקום שם בחוץ. זה מפחיד. לא להיות יחידה. לא להיות המיוחדת. לא להיות לבד. עד כמה שאני לא רוצה להיות לבד, אני מפחדת הרבה יותר מלהיות ביחד.
אחרי שכתבתי את זה, נזכרתי בכמה שורות מתוך ספר שקראתי. והן כל כך הולמות את ההרגשה הזו ל חוסר החשיבות.
He had seen the whole universe stretching to infinity around him — everything. And with it had come" the clear and extraordinary knowledge that he was the most important thing in it. Having a conceited ego is one thing. Being told by a computer is another."
כי אולי, כולנו מרכז היקום. היקום מסתכל על כל אחד מאיתנו, וכל אחד מאיתנו הוא המרכז שלו באותה המידה. כמו הורים שלא מסוגלים -לא מוכנים לשקול אפילו- את מי מהילדים שלהם הם אוהבים יותר. היקום שם בחוץ, בשביל כולנו. רק מחכה שנגיע אליו. שנדגדג את הכוכבים.
כמו להבה של נר. שורפים את הדבר שמחזיק אותם בחיים. לא עוצרים לחשוב לרגע על ההשלכות, ברגע שהשעווה תיגמר.
אני יכולה להשתמש בדימוי הזה?
אני לא מאמינה שאני חסרת חשיבות, לא משנה מה טיול אחד עשה לי. אני מאמינה שאמונה היא הדבר החזק ביותר. רק אלו שמזלזלים בה, הם חסרי חשיבות.
אולי באמת יש שם גבר מזוקן בשמיים, בוהה בטמטום באוויר ועושה מה שהמאמינים בו מצפים. אבל הוא שם רק בשביל המאמינים בו. באמת יש שם כבשה סגולה קטנה מעופפת, מרחפת בריק, לבד ביקום, חולמת על כולנו. ואני לא רוצה שהיא תהיה שם. לאף יצור לא מגיעה כזו בדידות. אבל אני מאמינה בה.
ואת יודעת ממה אני הכי מפחדת? מזה שכל מה שאני כותבת, הכל אלו רק מחשבות של מישהו אחר, מהדהדות לי בתוך הראש, מצטברות, יודעות שהן לא שלי, אבל לא טורחות לספר לי. מזה שאני אגלה בסוף שאני לא לבד, ואף פעם לא הייתי.
(כן, אני בהחלט מושפעת מדוקטור הו. זה לא דבר רע בהכרח.)
אולי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים הודעה כללית ולא כללית ולא חסרת כותרת no fear
האמת שאף פעם לא חשבתי שאת מרגישה הכרת תודה אליי. אני משלימה משהו? זו הרגשה מוזרה. אבל הגיונית משום מה. תמיד היה לי קשה עם התחלות.
זה נכון. אני חושבת שבעצם הכול מפחיד. אבל את בטוחה שאת רוצה להתחיל לדבר איתי על פחד? אני יכולה לדבר על זה שעות. תיזכרי בכינוי שלי.
כן! כן, זה הגיוני לחלוטין! אנחנו גם מרכז היקום וגם בשוליים שלו. הוא מסתכל על כולנו בכל רגע. אני מאמינה בזה. לחלוטין. אנחנו עוד נגיע לכוכבים, כולנו, בטוח.
כולנו.
תשתמשי בו. הוא גם ככה מבני הנפילים.
האמת שאף פעם לא שמעתי מישהו מדבר ככה על אלוהים. זה מחריד ונכון בו זמנית. אבל לדעתי הוא לא מזוקן. וגם לא בצורת אדם, אני חושבת. אני חושבת שאין לו בכלל צורה.
לא בנאדם, לא כבשה סגולה, לא השמש ולא כלום. הוא היקום כולו. הוא הכול וכלום. הוא אנרגיה גולמית. בלי חומר, לא חומר, שום חומר, רק אנרגיה.
ואני לא בטוחה שהיא בודדה, הכבשה. יש לה אותנו. היא חולמת עלינו ואנחנו רואים אותה ומאמינים בה. ואם מישהו מאמין בך, אתה לעולם לא לבד. לעולם.
ואת מאמינה בה. בנאדם אחד לפחות. והיא פאקינג סגולה. שום דבר סגול לא יכול להיות בודד או אומלל. סגול זה צבע של מלכותיות, של אצילות, של מחשבות ושל בדידות - ומשום כך אין בו שום דבר אצילי או מלכותי או מלא מחשבות/מהרהר או בודד.
זה כמו שכתום, שהוא צבע של שמחה ושל אנרגיה ושל חיים, אין בו שום דבר מלא חיים או אנרגטי או שמח.
זה כמו שבנאדם שמייצג חכמה, הוא לא חכם.
כי הוא נותן את כל החכמה לאחרים. מה שאתה מייצג, ומה שאתה, מה שהוא האישיות שלך כולה, אין בך טיפה מהדבר הזה.
זה עצוב, אבל גם לא עצוב.
ובאמת שאין ממה לפחד.
כל מה שאת כותבת וחושבת, זה הכול שלך. כל דבר שעובר בראש שלך הוא שלך. אף אחד לא שתל את זה שם, אף אחד לא הסתיר את זה שם, זה הכול שלך ושלך ושלך.
והכתיבה הזאת היא שלך. והרעיונות שלך - הם פשוט לא רק שלך. מבינה?
כי יש כמה רעיונות שהם שלך, וגם אני חשבתי אותם, אז הם גם שלי.
אבל יש איזשהו הבדל. ההבדל הכי קטן בעולם כולו, אולי, שקשור לראיית העולם שלנו, ועל פני השטח זה אותו רעיון אבל אם מחפשים טוב, מספיק טוב, מגלים הבדל כלשהו, ההבדל הכי קטן בעולם כולו.
כי אין שני אנשים אותו דבר, ואין שני רעיונות אותו דבר, וזה שלך ושלך ושלך.
וקצת שלי, גם.
ואת באמת לא לבד, אבל את גם לבד, ואת יכולה לבחור.
ושתדעי ש... שכלום. שזה הכול. שביי.
ביי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
