פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 11 שנים ו-8 חודשים גלגולי הנשמות פרק 1 (מומלץ לקרוא את ההקדמה שהעליתי קודם, אבל לא חובה). תגובה אחת ואני מעלה פרק חדש :) אור

  פרק 1- גלגול חדש
  אני ממשיך לעלות. כי מה עוד אני יכול לעשות? קר, ואני מתנשף ומזיע וקופא, הכול בו זמנית, ואני מקבל בחילה ואני מנסה להקיא אבל שום דבר לא יוצא.
  תרדו למטה, דפוקות! אני צורח בראשי על הרגליים שלי, אבל הן לא מקשיבות, הן פשוט ממשיכות לעלות ולעלות.
  והצעקות נעשות יותר ויותר חזקות, וההתלחשויות כבר לא כל כך חלשות, ואני מתחיל לשמוע את המילים; "בקרוב" וגם "תשכח" "אל תדאג" ועוד כל מיני דברים שרופאים אומרים לפני ניתוחים.
  אבל זה לא ניתוח, וכל חיי לא הייתי חולה במחלה יותר קשה מצינון.
  ומבלי לשים לב, גל של קור מציף אותי, ואני נופל קדימה. במאמץ רב אני מרים את ראשי, ואישה בעלת שיער שחור חלק מחייכת אלי ואומרת לי בקול מקפיא דם; "אל תדאג. הכול בסדר. בקרוב תשכח את הכול."
  "אני לא רוצה לשכוח את הכול. על מה את בכלל מדברת? את יודעת מי הרג אותי?" אני מתנפל עליה, אך היא עדיין ממשיכה לחייך אלי בחיוך מטריד ואומרת שוב ושוב; "בקרוב תשכח את הכול" ואני משתגע.
  מתוך דלת ברזל גדולה שאפילו לא שמתי לב אליה יוצאים זוג אנשים לבנים וחיוורים, והם לוחשים בקול צרוד ומחוספס; "אל תדאג. בקרוב תשכח את הכול. אל תדאג. בקרוב תשכח את הכול."
  ואני מנסה לברוח, אבל הרגליים שלי תקועות כאילו מרחו עליהם דבק, אז אני פשוט צורח; "אני לא רוצה לשכוח את הכול!"
  אבל הם ממשיכים להתקרב, ואומרים שוב ושוב; "אל תדאג. בקרוב תשכח את הכול. אל תדאג. בקרוב תשכח את הכול."
  "לאאא!!"
  אני מרגיש את הזרועות שלהם עוטפות אותי, ואני מרביץ להם, והם בתגובה אומרים; :"אל תדאג. בקרוב תשכח את הכול."
  "בבקשה..." אני בוכה, ומתחנן.
  אני לא רוצה לשכוח את הכול...
  בבקשה...
  הם מדביקים אותי לכיסא ארוך, וחוגרים אותי בחגורת פלסטיק שקופה, ואחרי זה סוגרים אותי בכיפת זכוכית גדולה לאחר שהם מחברים לי לראש מכשירים, ואומרים לי פעם אחת אחרונה "אל תדאג. בקרוב תשכח את הכול." לפני שאני מתעלף.
  -שנת 1998-
  "הנה, זה הוא." מירה אימצה בעדינות לחזה את התינוק הזהיר.
  "תיזהרי עליו, יקירה." אמר בדאגה גדעון.
  "אני הזאת שסבלתי יום שלם מצירים, אז בבקשה תשתוק ותשב בצד." היא חייכה, ואימצה שוב לחזה את התינוק.
  "אז איך נקרא לו?" ניסה גדעון להסיט את השיחה לכיוון אחר.
  "אני חושבת שטד." אמרה.
  "אבל... זה לא שם ישראלי!" מלמל.
  "מי החליט?"
  גדעון משך בכתפיו. הוא ידע שבלתי אפשרי להתווכח עם אשתו.
  "טוב, מתוקה. אז בואי ניקח את טד הביתה."
  -2014-
  קוראים לי טד.
  אני בן 16 וחודש.
  שום מכונה לא יכולה לשלוט בי.
  גם מכונה שמנסה למחוק לי את הזיכרון.
  אני מת.
  אבל זוכר הכול.
  ולא מוכן לשכוח.
  קוראים לי טד.
  אני בן 16 וחודש...
  והמאמץ הזה קשה, קשה כל כך, כי אני מרגיש את הגלים של המכונה שמנסים למחוק את מחשבותיי, את זיכרונותיי...
  השם של אבא שלי הוא גדעון.
  קוראים לאמא שלי מירה.
  נולדתי בשנת 1998 ב- 17 בינואר.
  זה היה יום שמשי בחורף גשום.
  השם של אחותי הוא שירה.
  השם של אחי הוא נועם.
  נולדתי בישראל.
  אמא שלי התעקשה על השם הזה.
  קוראים לי טד.
  אני בן 16 וישראל, השם של אחותי הוא נועם, ו...
  הכול מתחיל להתערבל לי בראש, כל השמות, הגילאים התאריכים והמקומות.
  שום מכונה לא מסוגלת לנצח אותי.
  שום מכונה לא מסוגלת לנצח אותי.
  שום מכונה לא מסוגלת לנצח אותי!
  אני לא יודע למה אני מת או ממה...
  אני לא יודע למה רוצים למחוק לי את הזיכרון...
  אני לא יודע כלום.
  אני דופק על כיפת הזכוכית, והגלי שיכחון רק נעשים חזקים יותר...
  בבקשה, בבקשה לא...
  ואני שוב בוכה.
  שום מכונה לא יכולה לנצח אותי.
  ואני עוצם את עיניי.
  
  הזכוכית זזה, ויש לי סחרחורת נוראית ובחילה.
  אישה עם שיער שחור עומדת מעלי.
  "הנה הוא, עם צורה חדשה וחיים חדשים." היא אומרת, אבל היא לא מדברת בשפה רגילה. היא מדברת בנהמות וחשיפות שיניים, ואני לא יודע איך, אבל אני מבין אותה.
  והיא מרימה אותי, ואני נעמד על רגליי.
  ארבע רגליים.
  אני עומד על ארבע רגליים!
  אני מנסה לעמוד רק על שתיים, אבל לא מצליח.
  מה לעזאזל קורה פה?!
  "עכשיו תענה לי." אומרת האישה.
  אני מביט בה.
  "איך קוראים לך?"
  "אני לא יודע." אני אומר.
  "איזו חיה אתה?"
  "אני לא יודע."
  "אתה נמר. איפה אתה נמצא?"
  "אני לא יודע."
  "בן כמה אתה?"
  "אני לא יודע."
  "איזה חיה היית פעם?"
  "אני לא יודע."
  "תיקחו אותו מכאן. הגיע הזמן שלו להתחיל חיים חדשים."
  ובזמן שהאנשים המפחידים תופסים בי וגוררים אותי אחריהם, אני עונה על שאלותיה בלב.
  קוראים לי טד. אני נמצא בחדר גלגולי הנשמות בו לוקחים את כל הדברים המתים והופכים אותפ למשהו אחר. אני בן 16 כבן אדם, אבל בצורה החדשה שלי אני בן 0.
  ושום מכונה לא יכולה לנצח אותי.
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • לפני 11 שנים ו-8 חודשים מאוד מיוחד מכורה לדמיון

    

    מכורה לדמיון

    האמת שאני לא קוראת פה סיפורים בד"כ, כי אין לי זמן להרבה מלל, אך הכותרת שלך פשוט שכנעה אותי... אהבתי את הכתיבה, פתיחה מרתקת ומסקרנת מאוד!!
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
    

    • לפני 11 שנים ו-8 חודשים תודה רבה :) וכמו שאמרתי קודם, מחר אעלה פרק חדש :) אור (ל"ת)

      
      

      ---

      הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

      כותרת התגובה:
      תוכן התגובה:

      * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.