היא הולכת בשקט, בתוך הריק, בתוך החושך. הוא כבר אני ואני כבר הוא.
קול עמום ומאיים נשמע וקוו שבור של אור יצא מבין העננים השחורים. הרוח נשבה בחוזקה בין צמרות העצים והשמיעה קול מיוסר וכואב. החצץ השמיע קול קבוע של פסיעות קצרות ומהירות והקול המאיים של השמיים נשמע פעם נוספת.
גשם החל לרדת. טיפות כבדות נחתו במהירות ועד מהרה בלעו את כל הרעשים האחרים. קולו של השמיים נשמע הפעם קרוב מאוד. ואז חץ של אור פילח את השמיים וזיקה את הטיפות בהבזק של אור בטרם התנפצו על האדמה.
העצים דמו למן חומה דלילה שעניים זהובות הבזיקו מהם ועקבו אחריי.
קול פסיעות נשמע מאחורי והידקתי את ידי על הלהב הכסוף והסתובבתי. זו הייתה נערה, היא הלכה בקושי כשראשה נטוי הצידה וגופה מכסה בדם כהה שהמשיך לזלוג ולהכתים את השמלה הכהה והקצרה להחריד שלה.
"תעזור לי.." לחשה. "בבקשה.." והרימה את פרצופה עליי. הוא היה מכסה בדם ושלושה סמני טפרים הסתמנו בו. עמוקים ושתלטנים.
צליל מוזר נשמע לידי ולצידה של אותה נערה הופיע נער, רטוב גם הוא וחיוך מטורף על פניו. הוא שבר את המפרקת של הנערה והכניס את שיניו לתוך צווארה. הדם הפסיק לנזול מתוך פצעיה ועורה קיבל גוון חיוור וחולני.
"מ..מה..מה?" שאלתי בגמגום ונסוגתי צעד אחורה
"ביי, ליידי" לחש בקול חורק וחודרני. גם אחרי שעזב נדמה שההד מהדהד בין צמרות העצים. באותו רגע הסתובבתי והלכתי משם. בצעדים מהירים ותקיפים. הביתה. או ממה שהיה הבית שלי.
להבה ענקית הייתה במקום שבו היה הבית שלי.
"יפה, לא ליידי?" שאל קול מטורף מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את זה שתקע שיניים בנערה עם השריטות על הפנים. עכשיו הבחנתי שהיה לו שער אדמוני-זהוב כהה ועניים ירוקות עם ניצוץ משוגע.
"אני לא ליידי" אמרתי בשקט
"למה לא ליידי?" שאל וחייך חיוך מטורף "הרי זה יום הולדתך!"
"למה אני מנהלת אתך שיחה?" שאלתי בכעס "אתה הרגת את הנערה הזו ואני מאמינה ששרפתה את הבית שלי"
"כן, טוב. הייתי צריך לזכות בצומת הלב שלך"
"טוב, זכית בה. מה אתה רוצה?" אמרתי בטון מסוכן
"אל תאיימי עליי," הזהיר אותי "תצטרפי עליי להליכה?"
משכתי בכתפיי "יש לי ברירה אחרת?"
"לא!" אמר בקול שמח משום מה והלך ברחוב כשאני לצידי.
"מה רצית ממני?" שאלתי כשהתחלנו ללכת
"לא מדויק, זה מה אני רוצה ממך"
"מה?"
"להפוך אותך לערפדית כמובן" ענה בחיוך ואז ראיתי רק חושך. זכרתי ששתיתי משהו שהיה מגעיל מהתחלה ואז נהפך יותר טעים. מישהו החזיק את ראשי ולחש לאוזני " יפה ליידי. יפה מאוד" ואז נרדמתי.
קול עמום ומאיים נשמע וקוו שבור של אור יצא מבין העננים השחורים. הרוח נשבה בחוזקה בין צמרות העצים והשמיעה קול מיוסר וכואב. החצץ השמיע קול קבוע של פסיעות קצרות ומהירות והקול המאיים של השמיים נשמע פעם נוספת.
גשם החל לרדת. טיפות כבדות נחתו במהירות ועד מהרה בלעו את כל הרעשים האחרים. קולו של השמיים נשמע הפעם קרוב מאוד. ואז חץ של אור פילח את השמיים וזיקה את הטיפות בהבזק של אור בטרם התנפצו על האדמה.
העצים דמו למן חומה דלילה שעניים זהובות הבזיקו מהם ועקבו אחריי.
קול פסיעות נשמע מאחורי והידקתי את ידי על הלהב הכסוף והסתובבתי. זו הייתה נערה, היא הלכה בקושי כשראשה נטוי הצידה וגופה מכסה בדם כהה שהמשיך לזלוג ולהכתים את השמלה הכהה והקצרה להחריד שלה.
"תעזור לי.." לחשה. "בבקשה.." והרימה את פרצופה עליי. הוא היה מכסה בדם ושלושה סמני טפרים הסתמנו בו. עמוקים ושתלטנים.
צליל מוזר נשמע לידי ולצידה של אותה נערה הופיע נער, רטוב גם הוא וחיוך מטורף על פניו. הוא שבר את המפרקת של הנערה והכניס את שיניו לתוך צווארה. הדם הפסיק לנזול מתוך פצעיה ועורה קיבל גוון חיוור וחולני.
"מ..מה..מה?" שאלתי בגמגום ונסוגתי צעד אחורה
"ביי, ליידי" לחש בקול חורק וחודרני. גם אחרי שעזב נדמה שההד מהדהד בין צמרות העצים. באותו רגע הסתובבתי והלכתי משם. בצעדים מהירים ותקיפים. הביתה. או ממה שהיה הבית שלי.
להבה ענקית הייתה במקום שבו היה הבית שלי.
"יפה, לא ליידי?" שאל קול מטורף מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את זה שתקע שיניים בנערה עם השריטות על הפנים. עכשיו הבחנתי שהיה לו שער אדמוני-זהוב כהה ועניים ירוקות עם ניצוץ משוגע.
"אני לא ליידי" אמרתי בשקט
"למה לא ליידי?" שאל וחייך חיוך מטורף "הרי זה יום הולדתך!"
"למה אני מנהלת אתך שיחה?" שאלתי בכעס "אתה הרגת את הנערה הזו ואני מאמינה ששרפתה את הבית שלי"
"כן, טוב. הייתי צריך לזכות בצומת הלב שלך"
"טוב, זכית בה. מה אתה רוצה?" אמרתי בטון מסוכן
"אל תאיימי עליי," הזהיר אותי "תצטרפי עליי להליכה?"
משכתי בכתפיי "יש לי ברירה אחרת?"
"לא!" אמר בקול שמח משום מה והלך ברחוב כשאני לצידי.
"מה רצית ממני?" שאלתי כשהתחלנו ללכת
"לא מדויק, זה מה אני רוצה ממך"
"מה?"
"להפוך אותך לערפדית כמובן" ענה בחיוך ואז ראיתי רק חושך. זכרתי ששתיתי משהו שהיה מגעיל מהתחלה ואז נהפך יותר טעים. מישהו החזיק את ראשי ולחש לאוזני " יפה ליידי. יפה מאוד" ואז נרדמתי.