פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1230 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים האחד והיחיד זה שאין לנקוב בשמו
גרמי היה ילד מיוחד. כבר בגיל קטן, הוריו שמו לב שיש לו בעיה. אמנם הוא לא כל כך היה מודע אליה (ולפעמים היה נראה כאילו הוא אף נהנה ממנה) אבל תהיו בטוחים שהוריו שמעו גם שמעו.
הם הלכו לרופא והרופא אמר שלבעיה שלו אין שום קשר לגוף והוא בריא במאה אחוז. אבל הוא הפנה את הוריו לפסיכולוג.
שם הוריו של גרמי סיפרו לפסיכולוג על הבעיה של בנם: לפעמים הוא אומר דברים משונים לגילו (וגם משונים לכל גיל אחר) כמו: "יום אחד אני אשלוט בעולם" או: "אני אהיה האחד והיחיד" או אפילו: "אחוקק חוקים שישפרו לי את החיים"
הפסיכולוג אמר שזו אכן בעיה מוזרה אך הוסיף שעם הגיל זה בטח יעבור. ההורים של גרמי נפרדו מהפסיכולוג לשלום, ונאנחו אנחת רווחה. זה יעבור. אין מה לדאוג.
אז זהו שלא. זה לא עבר. וכשהוריו שמעו אותו בגיל 12 ממשיך לדבר על זה, הם קיבלו התקף לב ומתו.
לאחר מותם של הוריו, הוא אמר: "כשאני אשלוט בעולם, החוק הראשון שאחוקק הוא חוק שאוסר על הורים להגיד לילדים שלהם מה לעשות, לבל ימותו".
הוא עדיין רצה להיות האחד והיחיד. להיות אחד שכולם משתחווים אליו ומעניקים לו תשומת לב רבה הרבה יותר משכל אחד אחר מקבל.
הסיפור נפתח, כאשר גרמי חוגג עם משפחתו את בר המצוה שלו, נוסע לארץ ישראל ושם פתק בכותל ובו כתוב המשפט הזה: מר ה' היקר,
שמעתי על גדולתך וכוחך העוצמתי מכל אדם. שמעתי איך גרמת למבול ענק, שמעתי שחילקת את ים סוף לשניים, שמעתי שהכית את המצרים ב-10 המכות ועוד הרבה סיפורים מדהימים שקשה לדמיין שמישהו חוץ ממך יכול לבצע אותם.
זה קצת קשה לנסח את זה, אבל רוח הקודש של הכותל המערבי דובקת בי ונותנת לי תחושה של קודש והשראה. ברצוני שתעביר מעט מכוחך העוצמתי אליי לכבוד בר המצווה שלי.
מקווה שאתה לא נעלבת או משהו, אם אתה בכלל יכול להיעלב.
בכבוד רב, מעריץ אלמוני.
הבזק קצר לשמיים
אדם עב בשר שכב על מיטתו שבמרומי השמיים לצד אישתו הגדולה.
האדם עב הבשר הזה היה ה' והאישה הגדולה הייתה אשתו (כן תתפלאו, היתה לו אישה)
בדרך כלל ה' תמיד חייך אל העולם כולו (ואל אשתו) ותמיד קיים איתה יחסי מין שופעים ומלאים בחשק.
אבל היום הזה היה שונה. אשתו החכמה והגדולה מיד שמה לב לזה: "או מיי גוד, למה אתה כזה מדוכדך, מה קרה לך למען השם?!"
"עזבי, לא עניינך"
"זה משהו שקשור לעבודה אולי?"
"אמרתי שתעזבי אותי! תני לי לסבול בשקט!"
"אבל אם תסבול, העולם יסבול! הרי אתה שולט בו, לא?"
"אל תדאגי, מחר אני כנראה כבר ירגיש יותר טוב והולם יחזור להיות כמו מקודם"
"אבל מספיק שאתה לא דואג לעולם יום אחד והכל נהרס!"
"אז יש לנו את זיאוס במקום"
"אל תגיד לי שאתה נותן אמון באל יווני ליצן בוגדני שכמותו!הוא לא שווה כלום! תגיד לי בבקשה למה אתה לא רוצה לספר לי מה מטריד אותך?"
"נו טוב בסדר! את בטוחה שאת רוצה לשמוע?"
"כן! אני נחושה בדעתי!"
"אז אם כך..." הוא התחיל להגיד בהיסוס ואז הוציא את הכל. את הבקשה של הילד, את ההיסוס שלו ועוד.
לאחר שאשתו שמעה את הסיפור, היא אמרה: "אין מה לעשות, אתה חייב להסכים לו. זו בקשת בר מצווה"
תבינו, לפי המסורת היהודית מנקודת מבטו של ה', כל נער שמבקש ממנו בקשה ישירות (ואין הרבה כאלה) הוא מחויב לענות להצעתו ויהי מה!
למזלו הרב של ה', אין הרבה כאלה שמבקשים ממנו ישירות.
אבל לצערו הרב של ה', הילד הזה כן ביקש. ולא סתם בקשה.
אין מה לעשות הוא חייב להיענות לבקשה: "טוב בסדר אני מסכים, אבל תהיי בטוחה שהילד הזה עוד הצטער שהוא ביקש את זה"
"אז עכשיו אתה מרגיש יותר טוב?"
"כן. נראה לי שכן"
"אז אתה רוצה לזיין אותי?"
חיוך רחב התנוסס על פיו של ה' והוא אמר: "מעולם לא הייתי שמח יותר לסקס כמו עכשיו" ובעודו אומר את זה, הוא הוריד את בגדיו (וגם אשתו הורידה) ולפני שהוא זיין אותה הוא אמר לאישתו את המילים שכל אישה היתה שמחה לשמוע מפי בעלה: "יש לך גוף אלוהי"
זהו, עכשיו אנו בטוחים ש- ה' מרגיש יותר טוב עכשיו.
הרבה יותר טוב.
חזרה למטה (והפעם בגוף ראשון)
אתם כבר מכירים את הסיפור על "הבעיה" הזו שיש לי, אז אני אוסיף ואגיד משהו שאין מצב שאתם יודעים עדיין: אמנם ההורים שלי מתו, וברגע הזה ממש שמחתי וחשבתי לעצמי באותו רגע: 'סוף כל סוף זה קרה! סוף כל סוף החלום שלי התגשם. ההורים שלי מתו ועכשיו אף אחד לא יעיר לי על ה"מחלה" הזו שיש לי'
אבל כמו תמיד, מישהו היה חייב להרוס לי את כל הכיף. והפעם זה היה משרד הרווחה ששלח לי הורים מאמצים שעד מהרה גם הם גילו את ה"בעיה" שיש לי והיו מעצבנים אף יותר מההורים הביולוגיים שלי. (רווחה עאלק)
בחיי, כמעט והצטערתי שהורי מתו!
חצי שנה עברה מאז שהורי המאמצים אימצו אותי ולא נהנתי לרגע.
באותו בוקר כמו בכל בוקר בזמן האחרון שלי, קמתי ברגל שמאל, נפלתי על הרצפה וקמתי עם כאבים בגב. אחר כך הכינו לי לארוחת בוקר, סלט קישואים (בעע) והכריחו אותי לאכול עד החתיכה האחרונה!
הלכתי לבצפר שלי (שהוא מן בצפר כזה שנקרא "בית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים" ולא היו לי שם חברים כי הילדים שם התנהגו נורא משונה ולא הבנתי במה אני דומה אליהם)
חזרתי הביתה עם כאב ראש ואם זה לא מספיק, הוריי העצלנים עד כדי זעם, הודיעו לי שכל הקישואים המגעילים התבזבזו על סלט הקישואים המגעיל אף יותר שאכלנו בבוקר, ועכשיו אני צריך לקנות קישואים חדשים!
איזו חוצפה!
אבל בכל מקרה, לקחתי את הכסף, לא אמרתי שלום ויצאתי מהבית והמראה הראשון שראיתי היה מוזר פי אלף ממראות מוזרים אחרים שראיתי בחיי והמראה שנגלה עליי הוא אנשים שנראו כמו פסלים!
אם אתם לא מאמינים לי, אז לפחות תנסו לדמיין את עצמכם יוצאים מהבית כמו כל יום רגיל ורואים את כל האנשים ברחוב ונעצרים להם פתאום.
חיכיתי כמה דקות כדי לראות אם זו איזו סתם מתיחה מוזרה שעושים עליי (כי יצא לי שם של איזה משוגע עם צרכים מיוחדים וכולם רצו לראות אותי משתגע עוד יותר)
אז חיכיתי שעה ושעתיים והם המשיכו לעמוד כל במקומם. דוממים כפסלים וכל טיפש יודע שבן אדם רגיל לא יכול לעצור במקומו במשך 3 שעות רצופות מבלי לזוז.
חזרתי הביתה כדי לראות אם הורי המאמצים גם עצרו כמו כל האנשים ברחוב וכל הדרך הביתה התפללתי 'אמן שהם יהיו פסלים. אני לא סובל אותם'
כשפתחתי את הדלת, התקוות שלי התאמתו: הורי המאמצים כמו בדרך פלא, עצרו במקומ!
עלתה בי איזו מחשבה להרוג אותם, אבל לא מצאתי שום כלי נשק בבית וחוץ מזה, כל טיפש יודע שאי אפשר להרוג מישהו שהוא כמו מת.
אז ויתרתי על זה ועלתה במוחי עוד מחשבה: 'אולי כל האנשים בארץ עצרו? אולי לא רק האנשים בעיר? אולי אפילו כל האנשים בעולם עצרו במקומם???
אם ככה, אז אני האחד והיחיד שנשאר.
ועוד מחשבה (כמה מחשבות. מעולם לא חשבתי כל כך הרבה כמו עכשיו בזמן מועט כל כך) : 'רגע, אם ככה, אז אני יכול לעשות הכל! אני יכול לפרוץ לסופר ולגנוב את כל השוקולדים והדברים הטעימים מבלי שאף אחד לא יגיד לי גנב ואף אחד לא יכניס אותי לכלא או יקרא לי משוגע! ואם מישהו בכל זאת יתעורר אז... אז כבר אחליט איך לפעול.
אז נכנסתי לסופר (בלי אגורה אחת עליי) והתחלתי לקחת את כל הבא ליד בחמדנות מופרזת: שוקולדים, סוכריות, חטיפים טעימים, אפילו גנבתי גם כמה ספרים, מחשבים וטלוויזיות שלא יהיה לי משעמם. גם קניתי בגדים וכל זה (למרות שלא היה לי צורך בזה כי אם אני היחיד בעולם אז אף אחד לא יעיר לי על זה שאני הולך עירום כהיוולדי ברחוב) אבל בכל זאת לקחתי, כנראה מרוב חמדנות ולא חשבתי מספיק מרוב התרגשות.
הרגע שממנו חששתי (הרגע שבו כולם יתעוררו) לא הגיע למזלי אבל בכל מקרה, אכלתי כמה ממתקים למקרה ביטחון.
לבסוף, כשידי עמוסות בכל טוב (ואני מבטיח לעצמי שאם גם מחר כל האנשים לא יתעוררו, אז אני אקנה אספקה) צעדתי לעבר ביתי, מתנודד מצד לצד מרוב חוסר משקל מרוב עומס ממתקים.
אה כן, ולמרות שיכולתי והיתה לי הזדמנות, לא לקחתי את הקישואים. כי אם עכשיו הוריי המאמצים נעצרו והשתתקו, אז מי מלבדם צריך בכלל תדבר המגעיל הזה?!
כשחזרתי סוף סוף לביתי, והנחתי את הממתקים על השולחן ופתחתי כמה מהם על המקום, חשבתי לעצמי עוד מחשבה: 'אם כולם הפכו לפסלים, אז סימן שהאנשים האלו לא צריכים בית ואם כך... אם כך אני יכול לעבור לכל בית שארצה! אולי אפילו לגור בבית הלבן!
אבל רגע... איך אני אחיה בבית הלבן? הרי הוא בארצות הברית ואני גר פה בירושלים.
אהה מצאתי! אני אגיע לשדה התעופה, אקח מטוס משוכלל ואטוס לי לארה"ב!
אבל רגע, איך אטוס? אין לי רשיון לטייס!
אהה מצאתי! אני לא צריך רשיון לטייס! אני האחד והיחיד!
וכך טסתי לארה"ב מלא התרגשות ומרץ. השתדלתי שלא להתרסק (כי התרסקות דווקא מאוד מסוכנת) אבל לבסוף כדרך פלא הגעתי לבית הלבן ללא כל תקלה.
בדרכי לשם, חשבתי לעצמי את המחשבה האולי הכי חשובה שאני לא מבין איך לא חשבתי עליה מקודם: 'איך זה קרה? זה כאילו מישהו צופה בי איפושהו למעלה וממלא את רצונותיי וחלומותיי הנכספים ביותר שלי! אני תמיד רציתי להיות האחד והיחד ועכשיו אני באמת כזה! אפילו המישהו הזה היה מוכן לעצור את כל האנושות רק בשביל שארגיש מאושר!
מי זה המישהו הזה?' חשבתי בכל ולא מצאתי תשובה.
החלטתי לדחוק את המחשבה ולהינות מהמצב.
עברתי על פני כל מני חדרים אבל היה ברור כשמש איפה החדר של הנשיא. הוא היה הכי גדול והכי מפואר.
הנשיא לא היה שם אבל על מיטה זוגית (כנראה המיטה שלו ושל אישתו) שכבה אישה חצי עירומה בבגד ים יפהפה. שערה היה בלונדיני ורך כמשי ועיניים כחולות וחודרות כמו הים.
הרגשתי שהיצר המיני שלי מתפתח והרגשתי משיכה מוזרה אליה. משיכה שמעולם לא חוויתי כלפי בן אנוש.
חשבתי לעצמי עוד מחשבה: 'לא יקרה כלום אם אני אגע בה קצת. גם ככה היא לא זזה'
ומשם הכל התגלגל במהירות מחרידה שלא יכולתי לשלוט בה: בהתחלה רק נגעתי אבל אז קרה לי איזה משהו ורציתי להוריד את הבגדים שלה וכך גם עשיתי (החמדנות פשוט השתלטה עליי, הייתי שיכור, זו לא אשמתי) ועשיתי איתה סקס סוער.
לאחר הבילוי הלילי, ניסיתי להלביש אותה כפי שהיתה מקודם למקרה שאם היא תתעורר היא לא תדע שמישהו אנס אותה.
עזבתי את החדר ועברתי לחדר אחר שבו אין אף אחד. כי פשוט שם יהיה לי יותר נוח (וגם אני אהיה פחות חמדן)
כשיצאתי מהבית הלבן, החלטתי לעשות סיבוב קצר ולנשום קצת אוויר צח. חלפתי על פני בניינים רבים. חלקם מפוארים יותר וחלקם פחות. גם היו שם הרבה אנשים. חלפים יפים יותר וחלקם פחות.
אבל כולם נראו כמו פסלים.
אבל בין כל הבניינם שנקרו בדרכי, נמשכתי אל בניין אחד יחיד במינו.
בית הכנסת.
'מוזר' חשבתי לעצמי. 'לא ידעתי שיש יהודים בארה"ב.
ואז החלטתי להכנס ולראות. הרי אני יהודי. ואני צריך מדי פעם להתפלל בבית הכנסת. וחוץ מזה, אומרים שאם בן אדם מתפלל, אז רוחו של ה' נגלית אליו.
בוא נראה עם זה נכון.
כל המתפללים שישבו במושבים היו דוממים גם הם. לא התרגשתי. זה כבר היה עניין שבשיגרה. הם ישבו מכופפים על מושביהם והתבוננו בספר התנ"ך בפרצוף מוזר כזה והם נראו כמו זומבים כשעיניהם התמקדה באיזו מילה ונשארה שם הרבה זמן.
בכל מקרה, ישבתי קצת רחוק משאר המתפללים, לקחתי ממישהו את ספר התנ"ך שלו (שכן, מרוב התרגשות וחמדנות שכחתי לקחת אותו איתי לאמריקה) והתחלתי להתפלל תהלים.
בהתחלה החדר היה דומם כמו מקודם. ולא נגלה אליי ה'. כעבור חצי שעה של תפילה כבר איבדתי תקווה וברגע האחרון שמעתי קול: "הנה אני. דבר אליי, ילד."
"מי אתה?" שאלתי אותו.
"אני ה'"
השתתקתי מרוב הלם.
"אתה נראה קצת מופתע" הוא אמר בשמץ של שעשוע.
"לא כל יום האנשים עוצרים במקומם ורק אני נשאר" עניתי.
"נכון. ואתה יודע מי אחראי לכל זה?"
"אתה?" אמרתי. ספק שואל ספק עונה.
"בדיוק" הוא אמר והוסיף: "בבר המצווה שלך הגיע אליי המכתב המקסים והמרגש שלך..."
"וואלה? המכתבים שהאנשים שולחים בכותל, מגיעים אליך?" התפרצתי.
ה' נראה מרוגז: "ברור! ואתה קורא לעצמך יהודי?" הוא שאל די בזלזול.
"כן!" עניתי. "פשוט... פשוט זה נראה קצת מוזר אתה יודע, הרבה אנשים שולחים בכותל מכתבים כמו: "הלוואי שלא יהיו מלחמות בעולם" או: "הלוואי שאח שלי לא ימות מסרטן" או אפילו: "הלוואי שיהי צדק בעולם" ולפני שכל האנשים נעצרו, היו מלחמות ואנשים מתו מסרטן ומעוד מחלות וכמובן שיש כל מני אפליות על רקע דת גזע ומין"
"זה רק נראה לך ככה, ילד. העולם בהחלט השתפר. אתה פשוט תמיד רוצה יותר ולכן נראה שלא היה שינוי לטובה. קח למשל את הדוגמאות הבאות: תוחלת החיים עלתה, כיום רוב המדינות דמוקרטיות, יש חופש ביטוי וכמובן שכולם מעדיפים שלא תהיה מלחמת עולם שלישית"
"אז למה? למה עדיין יש צרות בעולם?"
"תבין ילד. לא רק אני אמור לעשות נסים. בני האדם צריכים לשתף פעולה. אם הם לא ישתפו פעולה, העולם ישתפר רק בקצת אבל לא לגמרי. למשל, אנשים עדיין מעשנים. תוחלת החיים בממוצע אמנם עלתה אבל עדיין בגלל העישון נוצרות מחלות כגון הסרטן ואיני יכול לשכנע את האנשים שמעשנים להפסיק לעשן או להפסיק לאכול מזון מזיק לבריאות. זו העבודה שלכם לשכנע את הציבור. אבל לא בשביל זה באתי"
"אז בשביל מה באת?" שאלתי בהיסוס.
"רציתי לדבר איתך על ההתנהגות שלך. אתה הפרת הרבה חוקים: גנבת, אנסת, לא כיבדת את רצונות הוריך. הפרת את עשרת הדברות.
"בחיי, לא התכוונתי! יצר הרע השתלט עליי! בגלל המקרה הזה של הפסלים, המוח שלי השתגע! אמרתי בתוכחה.
"אל תשכח שאתה הוא שביקשת את זה"
"אז אני מוותר על הבקשה שלי. תחזיר את האנשים למצב תזוזה"
"אני אעשה את זה אבל לא לפני... לא לפני שאתן לך להרגיש איך זה להיות פסל" ובמילים אלו, הוא הפך אותי לפסל! בדיוק כמו כל האנשים מסביב!
"נו?" אלוהים נראה מרוצה מחוסר האונים והמצב הרע שלי. "איך זה להיות פסל"
לא עניתי. כי לא יכולתי לענות.
"אם ככה..." ואז ה' אמר משהו ומסביבי שמעתי קולות אנשים מתפללים.
פחדתי ממה שעומד לקרות.
אני לא זוכר מה קרה כי התעלפתי. הבנתי שלהיות פסל זה לא משהו טוב.
אבל לפני שהתעלפתי נשבעתי לעצמי: אני לעולם לא ארצה להשתלט על העולם. אני רוצה לחיות כמו כל ילד נורמלי ובלי שום אנשים מפסלים"
לאחר יום או יומיים (אני לא הצלחתי כל כך לעקוב) התעוררתי במיטתי בבית הוריי המאמצים. בהתחלה לא קלטתי מה קורה אבל אז הבנתי שכנרא ה' שמע את השבועה שלי והחזיר אותי לחיים (או שאולי כל זה היה פשוט חלום?) בכל מקרה התעוררתי בביתי.
אמי המאמצת נכנסה לחדרי ואמרה: "קום כבר עצלן, קום! יש סלט קישואים לארוחת הבוקר! ואתה חייב לאכול אותו עד הסוף! עד החתיכה האחרונה! ושלא תעז לאחר לבית הספר!"
ואבי המאמץ הוסיף: "צריך גם לקנות קישואים. הכל יתבזבז על הסלט ולא ישאר לנו סתם ככה"
'אוווף' חשבתי בלבי וכמעט הצטערתי שנשבעתי ל- ה' שאפסיק עם כל זה.
אבל שבועה זו שבועה.
ושבועה צריך לקיים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים וואו זאבה~
זה היה.. מוזר, אין מילה אחרת אבל גם יפה. אהבתי את השילוב של המיתולוגיות אבל לדעתי אלוהים היה אומר לשכב ולא לזיין. אתה צריך להטעים את השפה לדמות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים תודה ^^ זה שאין לנקוב בשמו
אבל מאיפה לך לדעת שאלוהים לא היה אומר דברים כאלו? פגשת אותו? לדעתי אלוהים הוא הכל. הוא יכול ללבוש כל צורה. והפעם הוא לבש את הצורה הפחות מנומסת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים הסתמכתי על מה שכתוב בתנ"ך.. אבל אלו השיקולים שלך. זאבה~ (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים סבבה זה שאין לנקוב בשמו (ל"ת)
-
-
-
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים וואו! no fear
-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים תודה רבה לך, נופיר ^^ זה שאין לנקוב בשמו
-
-
