פרק 9.
"איתמר! איתמר!" שמעתי צעקות מחרישות אוזניים והרגשתי איך הגוף שלי נחבט מצד לצד ומיטלטל בפראות.
"היי!" צעקתי ושפשפתי את העיניים.
"סוף סוף אתה מתעורר!" עקץ אותי עידו בלגלוג. "כבר חשבתי שהפכת ליפיפיה ונרדמת למאה שנה." גיחך. "האמת היא שזה לא הגיוני, לפחות לא החלק של היופי."
ואז כשהוא ראה שאני מתחיל לקום הוא נמלט מהחדר בצרחות כי הוא ידע טוב מאוד שאני טוב ממנו במכות ושבשנייה שאני יקום אני הולך להחטיף לו מכות רצח.
"אז הכל היה חלום." חשבתי. ולמרות שאף פעם לא בכיתי אחרי שחלמתי חלום, לפחות לא מאז שהייתי בן ארבע. ובטח שלא בגלל חלום טוב כמו זה שהיה לי היום. הפעם בכיתי. ומה-זה בכי. בגלל אליאנה ולוסי וסטפן וכולם. ובגלל שלעולם לא אוכל לחזור לעולם שיצרתי. בכיתי כי התגעגעתי ובכיתי כי הייתי טיפש מספיק לרצות לחזור לעולם שלי ולמציאות שלי... איזה מפגר אני בחיי!
"איתמר! בא לאכול ארוחת בוקר! כבר שבע וחצי! אתה תאחר לבית הספר!" שמעתי את אמא שלי צורחת בקולי קולות מלמטה.
כן, בחזרה לחיי השגרה המעצבנת. חיים של תלמיד בית ספר מטופש ודפוק. עכשיו אני שוב ילד, ולא אל נשוי בן שלושים בתוך עולם של עצמו. קדימה, להתעורר מהפנטזיות ובחזרה לזבל.
ירדתי למטה ונכנסתי למטבח בראש מורכן כשאני מהמהם משהו שיכול להישמע כמו בוקר טוב. הלכתי ישר למקרר והוצאתי קרטון חלב. לקחתי קערה מהשיש ומילאתי אותה בקרונפלקס.
דחפתי את הראש שלי עוד יותר עמוק בתוך הקערה של הקרונפלקס כדי להתעלם מהמבטים של אמא שלי ושל עידו שחשב כנראה שהתחלקתי על השכל.
"אני שמחה שיכולתי להכיר את העולם שלך!" שמעתי קול נשי מהדהד בתוך ראשי, מבזיק ונעלם.
כמעט נחנקתי מפתית קרונפלקס. יופי. עכשיו אני גם שומע קולות בתוך הראש. רק חסר שאתחיל לדבר עם עצמי ואני אגמור אצל פסיכולוג או פסיכיאטר. יופי של קריירה. חשבתי במרירות.
ועכשיו אני שואל אתכם שאלה אמיתית ברצינות ובכל הכנות ומקווה שתחזירו לי באותו מטבע. אם החלום יותר יפה מהמציאות אז האם לא עדיף לחיות בתוך חלום?
אז זהו, זה היה חלום וחבל שכך.
ואולי זה לא היה חלום...?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
