אוקיי, אז קודם כל - אני חייבת להסביר כמה דברים.
הדבר הבא שתקראו הוא וואנשוט - פאנפיק מאנימה (ו - עצרו דקה ותקשיבו עד הסוף. בבקשה). בלאק באטלר. שהיא אנימה אדירה.
הפאנפיק עצמו הוא פאנפיק-קטע ללא ספויילרים^^
אבל הנה קצת רקע כדי להבין על מה אני מדברת:
בפאנפיק מדברים שני אנשים - אז מי שמדבר בכתב הרגיל הוא האדון, סיאל פנטהומהייב. מי שמדבר בכתב הנטוי הוא השד משרת, סבסטיאן, שקורא לסיאל "אדון צעיר" לרוב.
סבסטיאן וסיאל עשו עסקה על הנשמה של סיאל, והקטע הוא - מה שניהם חושבים שיקרה כשסיאל ימות.
מקווה שתהנו ^^
כשאמות, אצמיח כנפיים. ואעוף בתוך החלל שיוקצה לי.
לא יהיו עוד צבעים - רק לבן. גם אני אהיה לבן, גם הבגדים שלי יהיו לבנים. ובקושי אוכל להבחין בצבעים שלי בעולם הלבן.
תהיה שלווה. ויהיה שקט. אני אהיה בעולם טהור, בעולם נקי. וזה כל מה שאני צריך. זה כל מה שאני צריך. אני צריך להשאיר הכל מאחורי, אני צריך להתנקות. אני לא יכול לעבור לעולם הבא, צמא לנקמה מאז היותי נער צעיר.
בין אם הייתי חותם עסקה עם שד, או לא חותם אותה - לא הייתי מתקבל לממלכתו של אלוהים. כי אני מעוות, כי אני יצור. ואין ביכולתי לעשות שום דבר כדי לשנות את זה.
אז לא, לא אכפת לי למות.
כדי להיות בעולם הלבן שלי.
כשאתבע את נשמתך, כפי שהוקצה לי, אבלע אותה לתוכי ואקבל אותה איתי.
יהיה רק שחור מול עיניך, כשתנוח לבסוף בתוכי, תלווה אותי עד שאקרוס, עד שאיעלם.
אתה לא תשיג שלווה לעולם. אתה לא תשיג שקט אף פעם. לא עד שאנשום את נשמתי האחרונה - ואז תישאר, עם כל האחרים שעשו עסקאות איתי. עם כל האחרים שאי פעם מכרו את עצמם לשד.
אבל אתה היית מיוחד.
אדון צעיר, אתה לא היית עובר לעולם הבא גם אם לא היית חותם את העסקה.
בכל מקרה היית מסיים בעולם השחור שלך.
אני עדיין פה. אני עדיין חיי, אני עדיין נושם. אבל יודע שכל רגע שאני מתקרב להשלמת הנקמה שלי - זה עוד רגע שהשעון מתקתק, והמוות מתקרב, דוהר לעברי.
אני מחכה לו.
כל שנייה בלבדה, היא שנייה בה אני מתקרב להשגת מה שאני חפץ בו - הנשמה שלך. השעון מתקתק, אדון צעיר. המוות מתקרב בכל נשימה, בכל תקתוק.
אני מחכה לך.
בני האנוש, כמה מוזרים הם. איזה יצורים הם. רוקדים במחול החיים, ובסוף מתעייפים ממנו. נופלים מהרגליים. אני לא רוצה להיות אחד מהם, היצורים המגוחכים האלה, המעוותים האלה. החיוך על פניהם מבעית אותי.
ואני זוכר שפעם הייתי אחד מהם. פעם הייתי הם.
פעם.
עכשיו כבר לא.
אתם מוזרים, בני האנוש. יצורים מגוחכים הנוהגים ללא תקנה. מעייפים את עצמכם, מעמיסים על עצמכם עד כדי נפילה. אתה לא רוצה להצטייר ככזה מוזר. הלא כן, אדון צעיר? אתה מבועת מהם, מבני האנוש.
פעם, לפני שהנשמה שלך הייתה גדולה וחזקה, היית כזה. בן אדם בור.
לפני הרבה זמן, היית טהור.
עכשיו אתה שבור, אדון צעיר.
וכשיגיע הסוף, כשמר מוות יתדפק על הדלת שלי, אתה תעיף אותו לכל הרוחות. לא כן, סבסטיאן? כמו כל משרת טוב. ואז, כמו כל משרת טוב, אתה תתכופף לעברי ותגנוב לך את נשמתי.
והעולם הלבן שלי, הכנפיים, השלווה, הכל יתפוגג וימס לתוך המציאות, לתוך הריאליזם.
אתה תגיד הגיע הזמן לשלם את המחיר, אדון צעיר. או להתראות, אדון צעיר. או, למרות שלא אתחנן - אין טעם בתחנונים, אדון צעיר.
אי-אז, אתה תבלע את הנשמה שלי. תתבע אותה לעצמך. כמו שהסמל על העין שלי אומר. כמו שהסמל על היד שלך אומר.
אתה שלי ואני שלך.
כשיגיע הסוף, מלאך המוות לא יתקרב אליך. כי אתה שלי. כמו משרת של משפחת פנטהומהייב. אקח אותך איתי, למזבח. ואז אתכופף לשנייה, ונשמתך תהיה שלי.
החלומות שלך לשלווה ולשקט - הם לא יתגשמו. ואתה מודע לזה ביותר.
אולי אדבר רגע לפני שתלך. אולי אגיד שזה הזמן לשלם את המחיר, אולי אפרד, אולי אפילו אצחק על חשבונך. על העובדה שלא תתחנן. שתקבל את הגורל.
לאחר מכן אבלע את הנשמה שלך. כמו שהסמלים שמקשרים בינינו וכובלים את שנינו מחליטים, מהרגע שקבענו את העסקה, אדון צעיר.
אני שלך ואתה שלי.
אולי אתגעגע אליך, אולי אתגעגע לחיים.
אתגעגע אליך, אדון צעיר.
אולי לא הספקתי לראות מספיק. עסוק במסע הנקמה הבלתי נגמר שלי.
העיניים שלך היו אטומות למה שיכולת לראות כשהיית עסוק במסע הנקמה המייאש שלך.
חבל לי על האבדות, חבל לי על מה שלא הצלחתי להרגיש ומה שלא הספקתי לחוות.
חוויות רבות לא הספקת לחוות, לא הספקת להרגיש, בתוחלת חיים שתתברר ככה קצרה, כה עדינה ושברירית.
לא שיניתי דבר בשהותי על כדור הארץ. כנראה גם לא אשנה.
לא תשכתב את דפי ההיסטוריה לעולם, אדון צעיר.
אבל למרות הכל, אני יודע שכשאמות
אני יודע שכשתמות
אהיה
תהיה
טהור.
נקי.
מתוקן.
שלם.
חזק.
גאה.
ואחרי הכל, אני פשוט יודע, שכשאמות, בגאון ובחוזקה,
אהיה מאושר.
אחרי כל מה שעברנו, אדון צעיר. כשתמות, לא חושש מדבר,
נהיה מאושרים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
