היא רואה אותה... רצה אליה, היא קוראת לה "סתיו! סתיו אני פה! עוד רגע אחד ותגיעי!". היא ממשיכה לרוץ, היא לא מוותרת, היא רוצה להגיע לאימא שלה! "אימא!" היא צועקת לה, מטפסת על הגבעה הגבוהה שאימא שלה עומדת בראשה, היא מגיעה אליה ומושיטה את שתי ידיה העדינות לחבק אותה... את אימא שלה. אבל אז, ברגע שהיא נוגעת בה, היא לא מרגישה כלום, פתאום היא נעלמת... "אימא! אימא תחזרי... בבקשה!" היא צועקת לה, אבל אימה מתנדפת עם הרוח... הציפורים הפסיקו לצייץ, העולם קפא, וכך גם ליבה של הילדה...
ליבה התקשה, היא המשיכה לצעוק לאימא שלה, אולי היא תחזור, אבל לא...
משב רוח קר וכואב חדר לליבה, היא נחתה על ברכיה ודמעות זולגות מעיניה השקופות, שיערה הבהיר מסתיר את פניה המיוזעות והעצובות... היא חשבה שהיא מצאה אותה, אבל היא שוב עזבה, אימא שלה לא תחזור...
כעבור שש שנים חלמה שוב אותה ילדה את החלום ההוא, החלום שלא חלמה כבר שש שנים! כעת הייתה כבר נערה שהשלימה עם העובדה שאימא לא תחזור, היו לה לילות מתוקים בלי חלומות. עד יום הולדתה ה-18...
אחרי יום ארוך של חגיגות הלכה לה מותשת למיטתה ונרדמה מיד.
פתאום, התעוררה בשדה גדול. השדה היה נראה לה כל כך מוכר. היא הסתובבה ואז ראתה אותה... את אותה גבעה בעלת פרח צהבהב בקצה. היא כבר ידעה מה תראה עכשיו... את אימא שלה. "סתיו! סתיו בואי אליי" האם צועקת לה, היא לא רצתה ללכת אליה... היא ידעה מה יקרה אחר כך. אבל האינסטינקטים שלה היו חזקים ממנה. היא רצה והחלה לטפס על הגבעה, טיפסה וטיפסה עם זעקות העידוד של אימה. היא הגיעה לשם, לגבעה, ורגע לפני ששלחה את ידיה אל אימא שלה... עצרה. היא זכרה את החלום הזה. החלום שחלמה לפני שש שנים בדיוק. היא לא תעשה שוב את הטעות הזאת, היא הפנתה את גבה לאימא שלה וישבה על הגבעה. "סתיו? מה את עושה?! את אמורה לחבק אותי!" כעסה עליה אימה... "ואז מה?" שאלה הילדה שכבר לא ילדה, אלא נערה, "תעזבי אותי שוב?! כמו פעם?!" צעקה ודמעה זלגה על פניה הצחות. "סתיו, סתיו שלי, את יודעת שאני לא אחזור..." אמרה האם וליטפה את ראשה של הנערה, "בחלום הקודם שלך, לפני שש שנים, ניסיתי להזהיר אותך ממשהו... לא הספקתי. והנה יש לי עוד הזדמנות" אמרה האם, חייכה ודמעות זלגו על פניה. "להזהיר אותי ממה?" שאלה בבלבול הנערה, "להזהיר אותך מהמחלה... היא הרגה אותי, והיא בתוכך. את חולה סתיו, אבל אל תדאגי... אני אהיה איתך עד שכל זה יסתיים... הכל..." אמרה האם ונשקה למצחה של הילדה. ברגע שנישקה אותה, נעלמו שתיהן. והילדה לא התעוררה שוב. לעולם...
סתם כי היה לי מצברוח כזה ..
אשמח לחוות דעת.
ליבה התקשה, היא המשיכה לצעוק לאימא שלה, אולי היא תחזור, אבל לא...
משב רוח קר וכואב חדר לליבה, היא נחתה על ברכיה ודמעות זולגות מעיניה השקופות, שיערה הבהיר מסתיר את פניה המיוזעות והעצובות... היא חשבה שהיא מצאה אותה, אבל היא שוב עזבה, אימא שלה לא תחזור...
כעבור שש שנים חלמה שוב אותה ילדה את החלום ההוא, החלום שלא חלמה כבר שש שנים! כעת הייתה כבר נערה שהשלימה עם העובדה שאימא לא תחזור, היו לה לילות מתוקים בלי חלומות. עד יום הולדתה ה-18...
אחרי יום ארוך של חגיגות הלכה לה מותשת למיטתה ונרדמה מיד.
פתאום, התעוררה בשדה גדול. השדה היה נראה לה כל כך מוכר. היא הסתובבה ואז ראתה אותה... את אותה גבעה בעלת פרח צהבהב בקצה. היא כבר ידעה מה תראה עכשיו... את אימא שלה. "סתיו! סתיו בואי אליי" האם צועקת לה, היא לא רצתה ללכת אליה... היא ידעה מה יקרה אחר כך. אבל האינסטינקטים שלה היו חזקים ממנה. היא רצה והחלה לטפס על הגבעה, טיפסה וטיפסה עם זעקות העידוד של אימה. היא הגיעה לשם, לגבעה, ורגע לפני ששלחה את ידיה אל אימא שלה... עצרה. היא זכרה את החלום הזה. החלום שחלמה לפני שש שנים בדיוק. היא לא תעשה שוב את הטעות הזאת, היא הפנתה את גבה לאימא שלה וישבה על הגבעה. "סתיו? מה את עושה?! את אמורה לחבק אותי!" כעסה עליה אימה... "ואז מה?" שאלה הילדה שכבר לא ילדה, אלא נערה, "תעזבי אותי שוב?! כמו פעם?!" צעקה ודמעה זלגה על פניה הצחות. "סתיו, סתיו שלי, את יודעת שאני לא אחזור..." אמרה האם וליטפה את ראשה של הנערה, "בחלום הקודם שלך, לפני שש שנים, ניסיתי להזהיר אותך ממשהו... לא הספקתי. והנה יש לי עוד הזדמנות" אמרה האם, חייכה ודמעות זלגו על פניה. "להזהיר אותי ממה?" שאלה בבלבול הנערה, "להזהיר אותך מהמחלה... היא הרגה אותי, והיא בתוכך. את חולה סתיו, אבל אל תדאגי... אני אהיה איתך עד שכל זה יסתיים... הכל..." אמרה האם ונשקה למצחה של הילדה. ברגע שנישקה אותה, נעלמו שתיהן. והילדה לא התעוררה שוב. לעולם...
סתם כי היה לי מצברוח כזה ..
אשמח לחוות דעת.