אני לא הייתי ילד כמו כולם, את זה אני ידעתי בוודאות. אני לא משחק כדורגל או מנגן. לי יש תחביב אחר, שינון מילים אחרונות, לא תחביב שכיח במיוחד. מאז ומעולם רדפתי אחרי מילותם של המתים, לדעתי המילים האחדות שנאמרות מפיו של אדם אחד ששניותיו ספורות, שוות יותר מכל הדברים שחברי לכיתה אמרו ביחד. והתחביב הזה, לא הקנה לי הרבה נקודות בהיבט החברתי. מילותיו האחרונות של וינסנט ואן גוך היו: ״העצבות תמשך לנצח״. כנראה שהמשפט הקצר הזה גילם את דמותי כי סיימתי את בית הספר בלי חברים, גם באוניברסיטה התבודדתי, ושהפכתי לאדם בוגר התנתקתי לחלוטין מהחברה, גר בדירה קטנה עטופה במילים אחרונות. בזמן שעבר גיליתי את המשפט האחרון שבאמת הציג את מי שאני: ״אני רוצה לחשוב שאהבו אותי, שהייתי נאהב.״ (גרישא פישר) אף אחד כבר לא יצליח לאהוב אותי. אבל אני תמיד מקווה שכן. ״מחר לא אהיה כאן יותר.״ נוסטרדמוס אמר. כנראה שאני לא נמצא כאן אפילו יותר זמן מנוטרדמוס עצמו, נראה לי שאני פשוט מהלך בין המתים, ישן איתם, אוכל איתם, נמצא בינהם. יום נוסף נגמר ואני הולך לישון. מקווה שאולי מחר אני גם אוכל לראות אותם יותר טוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
