פרק 4.
"קראתי בספר על כך שהנסיכה אילייזה נחטפה על ידי דרקון יורק אש והייתי רוצה להציל אותה! בבקשה אבא! בבקשה אמא! תרשו לי, נכון?" שאל הבן הבכור שלי אותי ואת אשתי המלכה כשישבנו שתינו על כסאות מהודרים של מלכים (פיכס, מהודרים, כנראה נדבקתי בשפה הגבוהה של אשתי היקרה!) כמו אלה שראיתי בסרט של נרניה.
זאת הייתה אכן משאלה ראויה. משאלתו של כל נסיך שרוצה להוכיח את עצמו. של כל אביר חזק שרוצה להילחם למען אהובתו. של בחור חזק, שרירי וחטוב, עם עור שזוף וגבה קומה. כזה עם קוביות בבטן, שיראה יפה בחליפת שריון מעוצבת וחזקה.
דמעות של גאווה עמדו בעיניה של אליאנה והיא מלמלה משהו שנשמע כמו: "גיבור שלי!"
אבל אני הייתי קצת יותר מציאותי ממנה. אומנם אמרתי שזאת משאלה ראויה בשביל נסיך. אבל היא בהחלט לא מתאימה בשביל הדחליל הממושקף והלבנבן שנמצא מולנו ורק בקושי התאפקתי לא לצחוק לו בפרצוף.
"תקשיב סטף." אמרתי ישירות, בלי גינונים מיותרים של מוצי שמוצי שפלוצי וכו' וכו'. "העולם האמיתי (איזה פרדוקס משעשע) הוא לא כמו בדמיון שלך. איך תצליח לשים שריון בכלל? אין בכל העולם שריון שמתאים לגוף הדקיק שלך. וחרב? אתה יודע להילחם בכלל? הדבר היחיד שהחזקת בכל החיים היה עט ועיפרון. וזה לא יעזור לך. אלא אם כן תצליח לדקור את הדרקון בתוך העין. שזה מוטל בספק. אז אני מצטער, אבל לא."
"מה?" שאלה אליאנה שהתעוררה מחלומה המתקתק. "אבל יקירי! אתה לא יכול שלא להרשות לו! זו ההזדמנות שלו להוכיח את עצמו! כולם יצחקו לו אם יכשל! והרי אתה יודע שהצלת הנסיכה אילייזה עומדת בעדיפות ראשונה! הוד מעלתו המלך אדוארד הצהיר על כך במפורש כתנאי ל-"
קטעתי אותה באמצע, לא היה לי כוח לשמוע את החפירות שלה, אני מודה. "בסדר, בסדר יקירתי. אז למה שאני לא אפטר מהדרקון הזה? בשתי שניות מה שיישאר ממנו לא יהיה אפילו שלולית!"
"אבל אבא! אני רוצה לעשות זאת! אני הרי נסיך? לא?" שאל הבן שלי בעיניים דומעות כשהוא מתחיל לבכות כמו בחורה.
באמת, דרקונים, אני הכנסתי את הצרה הזאת? אה, אני נזכר. הרי כשביקשתי חיות קסומות לא ציינתי איזה, וכנראה, הופיעו יחד עם החיות היותר נחמדות גם חיות פחות נחמדות, כמו דרקונים למשל. ונשבעתי בלב שאחרי שסטף ילחם בדרקון הטיפשי הזה אני הולך להיפטר מכולם! אבל אולי אשאיר לי אחד, דרקון ידידותי ונחמד. כי זה כיף לרכב על דרקון לא?
"בסדר." הסכמתי לבסוף בלית ברירה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאעזור לך?" שאלתי שוב.
"לא, אני אסתדר." הצהיר סטפן בטון הרבה יותר בטוח ממה שהרגיש באמת. הוא ניפח את החזה שלו כמו אדום חזה בתקופת החיזור נדמה לי ונראה מגוחך באמת אבל שוב, התאפקתי לא לצחוק כדי לא לפגוע ברגשותיו וברגשותיה של אשתי העדינה מדי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
