פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 625 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים חלום מציאותי פרק 2 פוליאנה :-)
פרק 2.
כעבור שעה אני חושב, לפחות כשהייתה מחצית והמשחק נעצר, התחלתי לחשוב מה בעצם אני עושה עם עצמי בחלום המשונה והמוזר וההזוי מכל בחינה אפשרית שאני תקוע בו. הרי אני יכול לבקש כל דבר והוא יתממש לא? ממש כמו בסרט פנטזיה! אז למה שלא אברא לי עולם משל עצמי? אה?
אז ביקשתי דשא והוא הופיע. פרחים והם הופיעו. ועצים, ושיחים, וים גדול ומדהים ושמיים ושמש וכוכבים וירח שיזרח בלילה. וביקשתי לעצמי טירה, או במחשבה שניה, ארמון ענקי עשוי מזהב ומשובץ ביהלומים ואבני חן. כי בעולם שלי אני המלך לא? וגם האלוהים, של עצמי, כנראה.
ואז חשבתי שקצת בודד ועצוב לי כי זה לא מי יודע מה נחמד להיות לבד עם עצמי וזה קצת משעמם אז החלטתי ליצור לעצמי אישה יפה, נערה נחמדה שאני אוהב אותה ואם אני אברא אותה בשביל עצמי, היא על בטוח תמצא חן בעיני לא? אז בהתחלה חשבתי לעשות אותה עם יופי מסחרר, בלונדינית עם עיניים כחולות. ואז במחשבה שניה, שיניתי את דעתי כי מה אם הבלונדיניות טיפשות גם בחלומות? ונכון שאני יכול להחליט איזה אופי יהיה לה ושזאת רק סטיגמה אבל בכל זאת... אז החלטתי שיהיה לה שיער שחור אבל את העיניים השארתי כחולות כי על זה אני לא מוכן לוותר!
והיא באמת הופיעה! יפה ומהממת! בדיוק כמו שראיתי אותה בדמיון שניה לפני שבראתי אותה. החלטתי שהשם יהיה אליאנה, כי זה שם שמוצא חן בעיני. ואני אהיה המלך והאל והאלוהים הכל יכול, המלך ליאונרדו הראשון! כי אחרי הכל אני זה שבראתי את כל העולם הזה לא?
"רוצה להיות אשתי?" שאלתי אותה מיד, בלי גינונים מיותרים.
"אני צריכה לשאול את הורי, אם הם מסכימים..." היא ענתה בהיסוס והסמיקה. והצבע הוורדרד בהיר הזה גרם לפנים וללחיים שלה להיראות הכי יפות בעולם עד שבקושי התאפקתי שלא לנשק אותה.
"בסדר." הסכמתי. אחרי הכל מה נפלתי עליה ככה? ואז נזכרתי שבעצם בכלל לא עשיתי לה הורים! ושחוץ ממנה, לא עשיתי כאן אף אחד בעצם! ואיזה מין מלך אני יכול להיות אם לא יהיו לי נתינים? אז מיד בראתי אנשים ונשים וילדים ובתים, וחנויות, ושדות וכבישים ושבילים והכל! וגם חיות לא שכחתי לברוא למרות שאני לא מכיר את כולם. אז הסתפקתי רק בבקשה כללית שפשוט יהיו חיות בעולם שיצרתי, וזהו. אה, וגם הוספתי חיות לא אמיתיות, כאלה, שיש רק באגדות! כמו סוסים עם כנפיים! וחדי קרן! למרות שזה נשמע קצת בשביל בנות. חרקים לא רציתי כמעט בכלל! חוץ מאלה שחשובים בשביל האיזון בטבע שלמדנו עליו במדעים. כי מי צריך אותם בכלל? הם מגעילים! ודוחים! ומכוערים! ומעצבנים! וגם אבק לא בראתי כי זה לא משהו שרציתי שיהיה בעולם שלי.
ואז שמתי לב שאליאנה עדיין מסתכלת עלי בעיניה הכחולות והיפות ומעפעפת בריסיה השחורים בביישנות ונזכרתי שעדיין לא עשיתי לה הורים. להורים שלה לא הקדשתי מחשבה רבה ולכן הם יצאו כמוה בדיוק רק בגרסת זכר ונקבה. וכמובן, מבוגרים יותר. לא נורא, חשבתי. הרי אין להם ילדים אחרים ששונים מהם במראה שלהם ככה שזה בסדר, אני חושב. וחוץ מזה, מי יכול להגיד לי שמה שאני עושה לא בסדר? הרי אני בורא לעצמי, עולם משל עצמי! אז אני זה שמחוקק כאן את החוקים לא?
לא שכחתי לשנות את המחשבות של כלתי ואשתי לעתיד כדי שתרגיש כאילו האנשים שרק הרגע יצרתי היו ההורים שלה כל הזמן, מאז שהייתה תינוקת. ואז שאלתי אותה שוב, אם תסכים להיות אשתי.
"אבא, אמא, אתם מרשים לי?" היא שאלה וחייכה חיוך קטן ומתוק.
"כמובן!" אמר מי שאמור להיות אבא שלה.
"בוודאי!" ענתה גם אשתו בחיוך שדמה כשתי טיפות מים לחיוך של מי שאמורה להיות בתה.
"יהיה לנו לעונג שהוד מעלתו רוצה לקחת את בתנו היחידה לאשתו!" הם קראו יחדיו בפנים שמחות ואני חייכתי חיוך מאושר בתגובה. כי אתם מבינים, למרות שיצרתי אותם, עדיין לא קבעתי בשבילם מה לומר ועדיין הם יכלו לסרב, אולי...
כשנכנסנו שתינו לארמון אוחזים יד ביד. הבנתי שהארמון הוא ארמון רק מבחוץ, אבל בעצם בפנים, אין בו כלום! אז מיד בהינף מחשבה התחלתי לברוא חדרים, ורהיטים מפוארים מזהב ומכסף. אח שבוערת בה אש להבה הייתה בסלון, כי תמיד רציתי בעצם חיים כמו בימי הביניים. זה נשמע לי מגניב נורא! הרבה יותר מהמחשב והטלוויזיה. וזה העולם שלי לא? אז אני בוחר באיזה תקופה אני רוצה שהוא יתקיים.
ואחרי שסיימתי לחשוב על כל החדרים וליצור אותם יצרתי גם כמה משרתים כמובן. אחרת, מי יעשה את העבודה? אני? לא... נכון שאני יכול לגמור אותה בשניות, אבל בכל זאת, אני מלך לא? ולא סתם מלך, אני אל! וזה ממש לא לכבודי לעשות את העבודה השחורה והפשוטה.
החתונה שלי ושל אליאנה הייתה ענקית ומדהימה ומגניבה ומרשימה כי את כל מה שרציתי יכולתי לעשות. את השמלה שלה ואת האולם אומנם לא אני יצרתי כי אם להודות על האמת, אני לא ממש מבין בזה. אבל יצרתי תופרת שתכין את השמלה, וגם אנשים שמבינים בענייני אולמות שיטפלו בכל מה שצריך לשביעות רצוני המוחלטת.
השמלה שלה הייתה לבנה ונוצצת והיה לה שובל ארוך ששלוש ילדות קטנות ומתוקות החזיקו אותו. ומולנו רצה ילדה קטנה עם סלסילה של עלי כותרת לבנים וכסופים ופיזרה אותם על השביל האדום שהוביל לחופה שהייתה בין שתי עצי עלון חזקים וגאים. עגילים כסופים התנדנדו משתי אוזניה ושרשרת כסף עם תליון של לב הייתה על צווארה. על מפרק ידה הימנית היה צמיד כסף. ושערה השחור בלט מתחת להינומה הכסופה שעל ראשה וליטף את צווארה בעדינות טבעית. אבל הדבר היחיד שאני ראיתי באותו הרגע, היה פניה המאושרות עם החיוך הכובש שלה שגרם לי לאהוב אותה כל כך.
"האם את, אליאנה ביתם ג'ורג' ואלה מוכנה לשאת את האלוהים הנשגב, האל החזק ורב הכוח, הוד מעלתו, המלך ליאונרדו הראשון?" שאל האיש שהתמנה להיות זה שיאחד בינינו כי עוד לא החלטתי על דת כלשהי שתתנהל בעולמי. ובעצם, אני זה שבראתי את העולם אז כל מנהגי הדת צריכים להיות סביבי וזה נראה לי קצת מביך אתם לא חושבים?
"כן." היא ענתה ברגש ובלהט רב כל כך שהרגשתי שאני עצמי מסמיק כמעט כמוה.
"והאם אתה..." טוב, נחסוך מכם את כל התארים שהתווספו לשם שלי. כמובן שהסכמתי, הרי בגלל זה בראתי אותה לא? כדי שתהיה אשתי!
אחר כך היו שירים, ומוזיקה, ואוכל, ויינות ומה לא? ואני ואליאנה רקדנו והתנשקנו בלהט עם הפה והכל והרגשתי שזה היום המאושר בחיי ורציתי שהרגע הזה לא יגמר לעולם. אבל בניגוד לשאר האנשים הפשוטים, יכולתי לעשות שהוא פשוט לא יגמר, הייתי רק צריך לחשוב על זה ולהוסיף לפני זה את המילה: הלוואי. אבל לא רציתי, לא באמת, כי דיי הסתקרנתי לראות איך ימשיכו החיים שלנו, יחד. בטח כל יום יהיה יותר טוב מקודמו! אז למה לבזבז את כל החיים על רגע אחד יפה בחתונה?
יצאנו במרכבה נפלאה בחזרה בדרכנו לארמון. החלטתי שיובילו אותה סוסים לבנים ומעופפים וככה נוכל לטוס לנו בשמי הלילה. נתתי לה פקודה להקיף את הארמון כמה פעמים ולא להיכנס מיד, שנוכל ליהנות מהרגע. זה היה נהדר! ומגניב! וקול! ואני לא יודע איך להסביר לכם איזה תחושה מגניבה ומדהימה זה כשעפים! זה פשוט, בלתי ניתן לתיאור! ובטח לא לי, שהמורה לספרות נתנה לי חמישים ושש על... אבל נעזוב את זה, הבית ספר שלי לא קשור! וכאן אני לא תלמיד, אני אל!
"הו יקירי! זאת הייתה חתונה נהדרת! בלתי נשכחת ממש!" אמרה אליאנה שהביטה בכוכבים הנוצצים בשמיים כדי לא להביך אותי ואת עצמה, כנראה.
"כן, זה פשוט נהדר!" הסכמתי איתה והצטערתי שהיא קצת, איך לומר, דרמטית מדי, וגם מדברת במילים גבוהות. אבל היא אוהבת אותי ואני אותה, מה צריך יותר מזה?
"הייתי רוצה שהרגע הזה לא יגמר לעולם." היא אמרה והביטה בפני במבט עז כל כך שגרם לפנים שלי עצמי להסמיק בגוון מביך של אדום.
ולרגע התחשק לי למלא את המשאלה שלה ולגרום לרגע הזה להתקיים לנצח. אבל אז חשבתי על זה שאני סוג של אלוהים ואם כן, אני לא יכול להתחשב רק בעצמי לא? ואם הרגע שלנו יישאר ככה לנצח, אז גם כל שאר האנשים והחיות שעשיתי יתקעו ברגעים משלהם לא? ואולי יהיו אלה רגעים מעצבנים? או מביכים? או סתם משעממים? והתפוצצתי לה מצחוק בפרצוף, כשדמיינתי אדם אלמוני, תקוע ב-תסלחו לי, בשירותים ומוריד את המים שוב ושוב ושוב ולא מבין למה הם לא יורדים...
"זה לא מצחיק!" היא כעסה ובעיניה נראו דמעות של עלבון.
"אני מצטער, לא התכוונתי לצחוק." התנצלתי. הרי גם אל צריך להיות נחמד גם אם יש לו כוח לעשות כל מה שבא לו והכל. "פשוט, גם אני הייתי רוצה שהרגע הזה יישאר ככה תמיד. אבל זה בלתי אפשרי, את מבינה."
"אבל אתה אל! אתה יכול לעשות כל מה שעולה בדעתך לא?" היא שאלה והביטה בי בעיניים שואלות ונוקבות כשהיא מסיטה את הפוני שהסתיר לה אותם כדי לנעוץ בי מבט ישיר יותר.
הזזתי את הראש הצידה כדי להתחמק מהמבט שלה ועניתי לה: "כן, אני יכול, תאורטית, אבל... מה אם כל שאר האנשים? הם לא ירצו להיות תקועים באותו הרגע כל החיים? וגם אנחנו לא! זה יהיה משעמם בסוף! ומרגיז, ומעצבן."
הפנים שלה התעוותו קצת בכעס. כנראה לא מצא חן בעיניה הסגנון הבוטה שלי. שלא ימצא חן, ממש לא אכפת מה חושבים עלי. ואם זה לא מפריע לי, אז זה לא אמור להפריע לאף אחד אחר. זה שאני לא מתחשב או משהו, להיפך, אני מאוד מתחשב. אחרת, מה מונע ממני לגרום לכולם להתנהג איך שאני רוצה? ולקבוע ולהחליט לכולם איך אם יתנהגו ולהפוך אותם ללא יותר ממשרתים ורובוטים? ואני לא עושה את זה!
"טוב, אתה כנראה צודק, אתה הרי יודע הכל לא?" אבל הפנים שלה נראו עצובות וכועסות קצת. והבנתי שמשהו השתנה לרעה.
"אני מתנצל אם אמרתי משהו שלא מצא חן בעיניך או פגע בך." אמרתי בשקט.
היא חייכה, שוב. והבנתי שהיא סלחה לי.
נישקתי אותה והיא אותי והתחבקנו. וכך, נתתי סוף סוף למרכבה את הפקודה לטוס היישר אל הארמון. אין ספק שהיום הראשון שלי בעולם שלי היה עמוס ביותר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים איזה חמוד!!! מוּמוּ (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים תודה! פוליאנה :-)
זה אכן הולם את הסיפורון הזה.
כתבתי אותו בעקבות חלום שחלמתי...
באמצע הלילה אני פתאום מתחילה להמציא סיפור:)
כשקמתי בבוקר שכחתי את החלום אבל לפחות את הסיפור זכרתי והנה הוא:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים =) מוּמוּ (ל"ת)
-
-
-
