המראיינת חייכה אליו. עיניו התכולות היו מהפנטות. היא הוקסמה מן הבחור עוד לפני שאמר מילה אחת. תמיד הייתה לה נטיה להתאהב בקלות. והנטיה הזאת, היא סיבכה אותה לא פעם.
היא קראה בעיון את קורות החיים שלפניה. "אז אני מבינה שאתה איש שטח", אמרה.
"בהחלט, גבירתי", השיב.
"ספר לי בבקשה על התפקיד האחרון שלך", ביקשה ברוך. היא ידעה שהוא ככל הנראה לא יתאים לתפקיד. אבל החולשות שלה היו חזקות מן החוזקות שלה.
"הממ.. את מכירה את צומת הרחובות מנחם בגין והרכבת בתל אביב?"
"כן", השיבה. היא הכירה את צומת הרחובות הזה.
"אז שם הייתי עומד, במשך שש ולפעמים שבע שעות ביום, מחלק פלאיירים."
"חילקת פלאיירים?", היא נשמעה מעט מאוכזבת.
"אכן כך", הוא נשמע גאה. "אני זוכר את היום הראשון שלי בעבודה. הייתי נלהב מאוד. האמנתי שניתנה לי הזדמנות אמיתית. עם קצת מאמץ, חשבתי, אוכל להגדיל באופן ישיר את מספר הלקוחות של המסעדה. ידעתי שכל דפית שאני מחלק, כל קשר עין, כל שיחת נימוסין קצרה, הם קרש קפיצה בעבור העסק שלנו. וכן, בהחלט, ראיתי את עצמי כחלק מן העסק. הבנתי שאני משמש כשגריר של המסעדה. למדתי בעל פה את התפריט, ואת המרכיבים השונים שבו. שיננתי היטב את המחירים. גמרתי אומר להיות מחלק הפלאיירים הראשון שיהפוך לעובד מצטיין."
הוא לגם מכוס המים שהציעה לו בתחילת הראיון, והמשיך.
"כפי שציינתי, שמחת החיים הייתה חלק בלתי נפרד ממני, ומן התפקיד אותו בצעתי. לא ניתן היה לבדל ביננו. תחושת שלווה ואושר הציפו כל חלק בגופי."
"את הבעיה, לדאבוני, זיהיתי כבר בשבוע הראשון. נדמה שאנשים בתל אביב לא כל כך אוהבים לקבל פלאיירים. רובם המוחלט התעלם מהצעותי. דיברתי אל אנשים שבחרו להעמיד פנים שאינני קיים. אחרים לקחו בנימוס את הדפיות שחילקתי, אך הבחנתי שהם זורקים אותן לפח הקרוב. היו שלא טרחו אפילו להסתכל לעברי."
"כל זה, כמובן, לא גרם לי לוותר. ידעתי שבמקצוע מסוג זה רק המתמידים מנצחים. התסכול, הייאוש ופקחון העיניים הגיעו רק שבועיים לאחר מכן. הרגשתי שאינני נחשב. שאני בסך הכל מספר זהות מהלך. בלי אופי, בלי תכונות, בלי רצונות או תקוות. אנשים עברו לידי כאילו הייתי אויר. ראיתי כיצד הם מנסים לחמוק מקשר עין. הם רמסו את כבודי והשפילו אותי. לא יכולתי לשוב ולישון בלילות. הרגשתי מחולל. כאילו לקחו כידון ונעצו אותו בליבי פעם ועוד פעם ועוד פעם. הם הוציאו מתוכי כל רגש שאי פעם שכן בי. הם רוקנו אותי מתחושות. גיליתי כמה רמת ההשפעה שלי הינה מזערית. איך חוקי המשחק בכלל לא לוקחים אנשים כמוני בחשבון. למדתי עד כמה אני קטן. הפכתי אפאטי. מדוכא. רמוס. שבור. אז מה אמרת שאתם עושים כאן, גבירתי, הנהלת חשבונות?"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
