זה סיפור שכבר סיימתי לכתוב אז אשמח אם תקראו ותגיבו.
ועכשיו לסיפור:
פרק 1.
זה חלום. חשבתי. אני יודע שזה חלום, זה לא יכול להיות משהו אחר. אין אף מקום בעולם שמורכב כולו מכלום! צעקתי לתוך הדממה העמוקה.
זה חלום! התעקשתי. וניסיתי למצמץ בעיניים ולהתעורר. אבל איכשהו הפקודה הזאת, שהייתה אמורה להגיע בדרך כלשהי למוח הדפוק שלי, לא הגיעה ונעלמה בריק.
אוף! התעצבנתי. מה אני הולך לעשות בתוך כל הכלום הזה? זה כאילו לאלוהים או למי שזה לא יהיה שאחראי החלומות שלנו אין כוח יותר להתאמץ ולעשות לי חלום נורמאלי. כי החלום הזה היה פשוט התגלמות הכלום והשום דבר. אין אנשים, אין דשא, אין נוף, אין צמחים, אין שמיים, אין אדמה, אין קולות, אין ריח, אין אוכל, אין מים. אין כלום, פשוט, כלום.
הלוואי והיה לי לפחות כיסא, או ספה, או משהו כלשהו לשבת עליו. חשבתי. כנראה כי כבר נמאס לי לעמוד ולא רציתי לשבת על מה שזה לא יהיה שהרכיב את הכלום שבחלום שלי.
בין רגע הופיעו משום מקום, כיסא מעץ, ספה לבנה ונוחה ושרפרף קטן עם שלוש רגליים שכנראה ייצג את המשהו הנוסף והלא מוגדר שביקשתי לשבת עליו. מגניב! חשבתי ובן רגע התנערתי מהעצבים והכעס שהרגשתי שניה קודם.
ועכשיו, הלוואי שהייתה לי גם טלוויזיה, עם כבלים. חשבתי. וטלוויזיה משכוללת בגודל של מסך קולנוע ביתי הופיעה מולי. אה, וגם שלט. נזכרתי לבקש. וגם הוא כמובן, הופיע. אז התיישבתי והתרווחתי בנוחות על הספה, לחצתי על שלט, העברתי לערוץ הספורט בפול ווליום (הרי אני לא מפריע לאף אחד כאן נכון?) וראיתי משחק של מכבי שזאת הקבוצה שאני מעריץ בלב ובנשמה וגם כנראה שבחלום הדעה שלי לא השתנתה...
אז אולי החלום הזה לא כזה נורא, נכון?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
