פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 160 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-7 חודשים צלילי המוזיקה זאבה~
לון הקשיבה לצלילי המוזיקה ברקע.
בעינה היה מבט ריק, חיוך קטן היה שזור על פניה השלוות, שערה הכסוף היה פזור ובעיינה האפורות בהירות היה מבט ריק ושליו.
זה קורה כל פעם מחדש, המוזיקה הזאת מהפנטת אותה. כשאני מכבה את המוזיקה היא נראית כאילו זה עתה ניעורה מחלום שליו.
הוא התבונן בה. מתמסרת לצלילי המוזיקה המרגיעה את נפשה. אי אפשר לדעת מה קורה שם. אי אפשר לקרוא את שפת גופה משום שהיא שונה מאחרים וזה בלתי אפשרי ללמוד אותה.
מה שנראה לה פשוט נראה למור בלתי אפשרי.
היא בת 12 ויש לה כבר תואר ראשון בכימיה וביולוגיה והיא לומדת לעוד כמה ביו משהו.
למור יש עניים אדומות, גדולות ורכות. שער שחור חלק שנופל על פניו ברוך.
מור הוא ילד פשוט, חוץ מהעובדה שש לו עניים בצבע אדום וגם הוא גאון בתחומו שלו, מוזיקה.
הוא מלחין מהיותו בן 6, הוא למד לנגן בגיל 4-3 בערך וכבר זייף על הפסנתר המשפחתי מהיותו בן שנתיים בערך.
הוא פתח בשקט את הדלת, העניים האפורות של לון הסתכלו עליו, הבעתם שליווה ורכה. הדבר הכי מוזר בה הרהר מור הוא שאין לעיניה אישונים, כנראה זו הסיבה למבט המרוחק הזה שכל הזמן שרוי על פניה.
מור חיבב את לון, מאוד חיבב אותה. הוא כתב לה מנגינה שלון הקשיבה לה כל יום. המנגינה באורך של שעה, זו לא מנגינה מיוחדת. זו מנגינה שקטה ושליווה, רכה כמו כרית נוצות אווז והיא חשוב, הרמונית.
המנגינה השתלטה על החדר בצלילה המתוק והרך.
לון חייכה אליו וטפחה על השולחן שעליו ישבה, הוא ישב לידה והתמכר לצלילה המתוק של המנגינה.
לון בהתה בחלל האוויר. יש אנשים שחושבים שהיא לא שומעת אך היא מכעס מאוד אם משהו יפריע להרמוניה של המנגינה המתוקה. סקורה, פריחת הדובדבן. זה השם של המנגינה.
לון הקדימה בדקה, היא לא חיקתה לו, אף פעם. אבל אף פעם לא חיקתה למשהו, מור נכנס לעולם נסתר שרק הוא ולון היו שוטפים לו.
זה היה עולם טהור מלא בשקט, העולם היה מלא ביצורים קסומים.
זאב עטוף בלהבות, הזאב היה ענקי, בגודל של סוס.
לון הסתכלה עליו בפליאה.
"כל דבר יכול להתקיים כאן" הסברתי לה "זה כמו יקום מקביל"
היא חייכה אלי, החיוך שלה יכול להמס שלג ביום הכי חורפי, הוא ממלא את כל כולך בחמימות מוזרה וברוכה.
חייכתי לה חזרה, היא ראתה את החיוך שלי והחזירה את מבטה אל הזאב.
כשיבוא היום בו היא תהיה נורמלית נהיה ביחד!
אבל היום הזה לעולם לא יגיע ידעתי בעצב, היא תישאר כך, מנותקת מהעולם אך עדיין מחוברת עליו.
פתאום הכל נהיה שחור, רק הזאב עטוף הלהבות נשאר לידנו, שומר עלנו, שומר על לון.
התקרבתי אליהם ונרעדתי, תחושת כאב פתאומית פעמה בבתן שלי, היה לי נוזל חם על הידיים, זה דם!
שמעתי צעקה, אך היא הייתה רחוקה, כאיל באה ממקום רחוק כלשהו.
לרגע לא יכולתי לנשום ואז רק שחור, גם זאב הלהבות נעלם, גם לון...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
