פרק ראשון- אמילי
מחכה לי הפתעה לא נעימה
"לסובב ימינה, ועכשיו שמאלה.. ועכשיו למעלה, לא לא! עכשיו למטה או ימינה?" הפסקה. שיעמום. הכל נורמלי. חוץ מזה ששיגעתי לרובי את השכל.. אחת התכונות שאני הכי לא אוהבת אצלי אלה החפירות! אנשים לא סובלים את זה! ואני שונאת קוביות הונגריות! אבל בגלל מיס גולבר הייתי חייבת להביא את הקוביה ההיא למצב רגיל שבו כל חלק באותו צבע. מיס גולבר היא המורה למתמטיקה, היא בקשה מכמה ילדים לעזור לה וביניהם אני, לא ידעתי שהיא תבקש מאיתנו לסדר את הקוביות ההן שכיתה א' בילגנו לה.
טוב לא חשוב העניין הוא ששיגעתי לרובי את השכל, חפרתי וחפרתי לצערי בזמן האחרון אני לגמרי משונה, אין לי כוח לכלום וכל הזמן משעמם לי. הפסקתי להשקיע בלימודים (לא שהשקעתי בהם קודם!) ויש לי הרגשה שהציון בתעודה שלי ירד מטוב לכמעט טוב, ההורים שלי יהרגו אותי!. עם כבר מזכירים את ההורים שלי..
אם תסתכלו על תמונות של שלושתנו ביחד תראו את אמא שלי, ניקול הירש, תראו בחורה בלונדינית בשנות הארבעים לחייה תראו את אבא שלי, דן הירש, גם הוא בן ארבעים ומשהו, גם הוא בלונדיני וגם הוא עם עיניים חומות. ביניהם תראו ילדה כבת 10 עם עור חיוור, שיער שחור ועיניים ירוקות ובורקות. אהבתי שהעיניים שלי נוצצות כל הזמן ככה אף אחד לא שם לב כשעמדתי לבכות, למרות שאני כמעט ולא בוכה. תמיד שאלתי את עצמי למה אין להורים שלי תמונות שלי כשהייתי קטנה, אבל כמו כל השאלות ששאלתי את עצמי באותה תקופה.. לא זכיתי למענה.
בסוף יום הלימודים חזרתי הביתה עם רובי כמו כל יום.
רובי היא החברה הכי טובה שלי בבית ספר.אנחנו גרות באותו הרחוב אבל אני גרה קרוב יותר. "ביי רובי!" אמרתי לה בזמן שהוצאתי את המפתח מהתיק שלי, בדרך כלל ההורים שלי עובדים עד מאוחר, אבל להפתעתי הרבה בדיוק כשבאתי להכניס את המפתח למנעול, הדלת נפתחה ועמדתי מול אמא שלי, "אמא!" צעקתי בהפתעה "מה את עושה בבית כל כך מוקדם??" הפנים שלה היו חיוורות כמו סיד, פעם אחרונה שראיתי אותה ככה זה היה כשאבא שלי חלה בסרטן..
"בואי תיכנסי, חיממתי לך אוכל" היא ענתה לי "אחרי שתגמרי אנחנו צריכים לדבר".
אני באמת אוהבת את אמא שלי! אבל לפעמים היא מוזרה ומרוחקת כזאת.. לפי קולה הבנתי שהשיחה לא תהיה נעימה כל כך.
אני לא יודעת אם הזכרתי את זה אבל אמא שלי היא בשלנית מעולה! פעם היא ניהלה קייטרינג לאירועים אבל היא פרשה אחרי שאבא שלי חלה בסרטן,
אחרי שגמרתי לאכול, אמא הובילה אותי לחדר העבודה של אבא הופתעתי לראות אותו יושב על הספה וצופה במשחק כדורסל אבל כשראה אותי נכנסת הוא כיבה מיד את הטלוויזיה.
זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת באבא שלי, הוא אומר שהוא לא אוהב את כל המשחקי כדורסל וכדורגל האלה אבל בעצם הוא סתם שקרן.
"בואי שבי לידי" הוא אמר לי, הרגלים שלי רעדו קצת לא ידעתי למה אבל הייתי לחוצה.. התיישבתי.
"אמילי, אנחנו צריכים לדבר איתך.." אמא שלי אמרה "אנחנו צריכים לספר לך משהו מאוד חשוב" היא המשיכה "משהו על ההורים שלך" פלט אבא.
בהתחלה לא הבנתי "ההורים שלי??" שאלתי אותם "אתם ההורים שלי!" ואז לאט לאט ההבנה מילאה אותי!. הזעם מילא אותי, כעסתי על ההורים שלי "אתם רוצים להגיד לי שכל הזמן הזה.. הם פשוט נטשו אותי?!" ברגע ההוא אפילו העיניים הנוצצות שלי לא הצליחו להסתיר את מה שהרגשתי.
"אמילי תקשיבי לי!", "למה אני בכלל צריכה להקשיב לך?! אין לי מושג מי את!", "בואי נתחיל מההתחלה: שלום אמילי אני ניקול הירש, דן הירש הוא בעלי, אנחנו אימצנו אותך כי ההורים שלך מתו" האוזניים שלי צילצלו אותם הצילצולים שהרגשתי כשידעתי שהסתבכתי בצרות.
"מתו?" שאלתי בקול שואל "אמילי, אני מאוד מצטער!" אמר דן "הם מתו בתאונת מטוס אנחנו היחידים שניצלו ממנו כשהוא התרסק, תמיד רצינו ילד או ילדה.." המשיך "אבל בגלל שאני לא יכולתי ללדת אימצנו אותך" גמרה ניקול.
היתה לי סחרחורת והראש שלי כאב, הרגשתי איך אני נופלת שמעתי במעומעם את הצעקות של דן וניקול, אבל אני כבר שקעתי בשינה עמוקה..
מחכה לי הפתעה לא נעימה
"לסובב ימינה, ועכשיו שמאלה.. ועכשיו למעלה, לא לא! עכשיו למטה או ימינה?" הפסקה. שיעמום. הכל נורמלי. חוץ מזה ששיגעתי לרובי את השכל.. אחת התכונות שאני הכי לא אוהבת אצלי אלה החפירות! אנשים לא סובלים את זה! ואני שונאת קוביות הונגריות! אבל בגלל מיס גולבר הייתי חייבת להביא את הקוביה ההיא למצב רגיל שבו כל חלק באותו צבע. מיס גולבר היא המורה למתמטיקה, היא בקשה מכמה ילדים לעזור לה וביניהם אני, לא ידעתי שהיא תבקש מאיתנו לסדר את הקוביות ההן שכיתה א' בילגנו לה.
טוב לא חשוב העניין הוא ששיגעתי לרובי את השכל, חפרתי וחפרתי לצערי בזמן האחרון אני לגמרי משונה, אין לי כוח לכלום וכל הזמן משעמם לי. הפסקתי להשקיע בלימודים (לא שהשקעתי בהם קודם!) ויש לי הרגשה שהציון בתעודה שלי ירד מטוב לכמעט טוב, ההורים שלי יהרגו אותי!. עם כבר מזכירים את ההורים שלי..
אם תסתכלו על תמונות של שלושתנו ביחד תראו את אמא שלי, ניקול הירש, תראו בחורה בלונדינית בשנות הארבעים לחייה תראו את אבא שלי, דן הירש, גם הוא בן ארבעים ומשהו, גם הוא בלונדיני וגם הוא עם עיניים חומות. ביניהם תראו ילדה כבת 10 עם עור חיוור, שיער שחור ועיניים ירוקות ובורקות. אהבתי שהעיניים שלי נוצצות כל הזמן ככה אף אחד לא שם לב כשעמדתי לבכות, למרות שאני כמעט ולא בוכה. תמיד שאלתי את עצמי למה אין להורים שלי תמונות שלי כשהייתי קטנה, אבל כמו כל השאלות ששאלתי את עצמי באותה תקופה.. לא זכיתי למענה.
בסוף יום הלימודים חזרתי הביתה עם רובי כמו כל יום.
רובי היא החברה הכי טובה שלי בבית ספר.אנחנו גרות באותו הרחוב אבל אני גרה קרוב יותר. "ביי רובי!" אמרתי לה בזמן שהוצאתי את המפתח מהתיק שלי, בדרך כלל ההורים שלי עובדים עד מאוחר, אבל להפתעתי הרבה בדיוק כשבאתי להכניס את המפתח למנעול, הדלת נפתחה ועמדתי מול אמא שלי, "אמא!" צעקתי בהפתעה "מה את עושה בבית כל כך מוקדם??" הפנים שלה היו חיוורות כמו סיד, פעם אחרונה שראיתי אותה ככה זה היה כשאבא שלי חלה בסרטן..
"בואי תיכנסי, חיממתי לך אוכל" היא ענתה לי "אחרי שתגמרי אנחנו צריכים לדבר".
אני באמת אוהבת את אמא שלי! אבל לפעמים היא מוזרה ומרוחקת כזאת.. לפי קולה הבנתי שהשיחה לא תהיה נעימה כל כך.
אני לא יודעת אם הזכרתי את זה אבל אמא שלי היא בשלנית מעולה! פעם היא ניהלה קייטרינג לאירועים אבל היא פרשה אחרי שאבא שלי חלה בסרטן,
אחרי שגמרתי לאכול, אמא הובילה אותי לחדר העבודה של אבא הופתעתי לראות אותו יושב על הספה וצופה במשחק כדורסל אבל כשראה אותי נכנסת הוא כיבה מיד את הטלוויזיה.
זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת באבא שלי, הוא אומר שהוא לא אוהב את כל המשחקי כדורסל וכדורגל האלה אבל בעצם הוא סתם שקרן.
"בואי שבי לידי" הוא אמר לי, הרגלים שלי רעדו קצת לא ידעתי למה אבל הייתי לחוצה.. התיישבתי.
"אמילי, אנחנו צריכים לדבר איתך.." אמא שלי אמרה "אנחנו צריכים לספר לך משהו מאוד חשוב" היא המשיכה "משהו על ההורים שלך" פלט אבא.
בהתחלה לא הבנתי "ההורים שלי??" שאלתי אותם "אתם ההורים שלי!" ואז לאט לאט ההבנה מילאה אותי!. הזעם מילא אותי, כעסתי על ההורים שלי "אתם רוצים להגיד לי שכל הזמן הזה.. הם פשוט נטשו אותי?!" ברגע ההוא אפילו העיניים הנוצצות שלי לא הצליחו להסתיר את מה שהרגשתי.
"אמילי תקשיבי לי!", "למה אני בכלל צריכה להקשיב לך?! אין לי מושג מי את!", "בואי נתחיל מההתחלה: שלום אמילי אני ניקול הירש, דן הירש הוא בעלי, אנחנו אימצנו אותך כי ההורים שלך מתו" האוזניים שלי צילצלו אותם הצילצולים שהרגשתי כשידעתי שהסתבכתי בצרות.
"מתו?" שאלתי בקול שואל "אמילי, אני מאוד מצטער!" אמר דן "הם מתו בתאונת מטוס אנחנו היחידים שניצלו ממנו כשהוא התרסק, תמיד רצינו ילד או ילדה.." המשיך "אבל בגלל שאני לא יכולתי ללדת אימצנו אותך" גמרה ניקול.
היתה לי סחרחורת והראש שלי כאב, הרגשתי איך אני נופלת שמעתי במעומעם את הצעקות של דן וניקול, אבל אני כבר שקעתי בשינה עמוקה..