הולכת לעבר הלא נודע ומחכה, מחכה לאמת ומנסה להתעלם מהשקר. מנסה להתעלם ממה שרוצים שאאמין אך אני יודעת שמשהו קורה! אני יודעת בגלל שהצללים מתחת למיתה מתחילים להתגבש, בגלל ששמעתי נהמה בלילה מתוך ארון הבגדים. משהו קורה פה אבל מה?
מנורה קטנה מפיצה אור צהוב ורך, על השידה יש ספרים, חלקם פתוחים חלקם סגורים והחלון פתוח, למרות שסגרתי אותו כשאמרתי לאמא שאני הולכת לישון.
"מישהו כאן?" לחשתי, כמו בטקס שאני מבצעת כל לילה מלפני חודש, באותו זמן שראיתי את הצל שפתח את החלון.
"כן" השיב קול עמום, הצל מן הסתם.
"מי?"
"את כבר יודעת" השיב "זה אני, פלרין"
"פלרין? אתה לא.."
"מת? כמעט"
"אז אתה לוכד החלומות"
"כן, זה אני" אמר ויצא מן הצללים, שערו כצבע הצללים הכבדים היה פזור מסביב לראשו במן סדר מסוים, עורו היה חיוור ועיניו כשתי ברכות אפלות. הוא לבש מעיל שחור פתוח חלק ונקי, חולצת שחורה וג'ינס כהה ומשופשף.
חייכתי בהקלה, רוב החברים שלי מתו לפני חודש ושבוע בפיצוץ שהיה במסיבה אבל אני ופלרין לא הלכנו. הוא היה חולה ואני דחיתי עבודה והייתי חייבת לעשות אותה מיד אחרת הממוצע שלי ייהרס לחלוטין!
הוא התיישב על המיתה לצד רגליי וחייך חיוך שקט. התישבתי וקלטתי שאני לובשת רק גופייה דקה ומכנס ארוך שהשתלשל אורך הרגליים שלי, חיוכו התרחב עוד יותר.
"חצוף!" אמרתי וזרקתי עליו את אחת הכריות שלי, נראה שהוא רצה להחזיר לי אבל פרצופו נעשה רציני.
"זה נכון" אמר
"מה?" שאלתי
"המפלצות בארון ומתחת למיטה, זה נכון"
"באמת?"
הוא הנהן
"ומה אתה עושה פה?"
"אני יודע שזה נשמע דפוק וחסר פרופורציות אבל קחי" הוא אמר והושיט לי קופסה מלבנית
"מה זה?" שאלתי בסקרנות ופתחתי אותה, בתוכה היה אקדח כסוף ונוצץ.
"אתה מטורף!" אמרתי
"אל תדאגי, זה לא יכול לפגוע בבני אדם. רק במפלצות"
"והרעש?"
"אין"
"למה הבאתה לי את זה?"
"ליל הבדולח"
"מה זה?" שאלתי, הסקרנות שלי עלתה על גדותיה ונראה שפלרין שם לזה והתחיל להסביר.
בקיצור ליל הבדולח זה לילה שבו המעבר בין העולמות אפשרי. יש שני עולמות, אחד של מפלצות ואחר של בני אדם. בליל הבדולח העולם שלנו קופא למשך 12 שעות בלילה והשער בין העולמות נפתח אך זה במקום מסוים והוא לא קבוע ככה שזה יותר קשה למצוא אותו. הוא אמר שיש סיבה שהמפלצות האלו משגיחות עליי. הוא אמר שיש בני אנוש שבהדם שלהם מעורבב עם דם מפלצות אך הרוב קוראים לזה דם שדים. כנראה שלי יש את זה. לאנשים עם "דם שדים" יש... איך לומר את זה? כוחות מיוחדים. יש כאלו שיכולים לעוף, להפוך את עצמם לעמוד של אש או משהו בסגנון הזה.
טוב, מתברר שאני כזאת. לפחות ככה נראה לפלרין.
"טוב נסה, מה את אומרת?" שאל
"אני לא נס"ה! אני לא נוסעת לחלל או לכל מקום אחר" סיימתי בעצבות, אהבתי לנסועה למקומות אחרים, אך בגלל הפיצוץ הזה אני כבר לא יכולה! זה משגע אותי!
"נו?" שאל בצפייה "זה בתחפושת של מחנה חורף"
"מחנה חורף?" שאלתי בחיוך "למה לא?"
"טוב, לילה טוב" אמר ונעלם.
"גם אתה דם שדים" לחשתי לחשכה ונרדמתי בקלות מה שהיה די מפתיע.
-------------בארוחת בוקר--------------
"לא!" אמר אבי בשקט
"למה לא?" שאלתי הכנסתי חתיכת לחם לפה כדי לא לצעוק עליו.
"כי ככה! ואל תוכלי ככה, זה לא מנומס"
"לא רוצה!" צעקתי עליו בפה מלא "מאז הפיצוץ אתם לוכדים אותי בתוך הבית! לא נותנים לי לנשום! אני נחנקת פה!"
"לא זה לא!" אמר ונימת כעס התגנבה לקולו.
"למה לא? מה כל כך מסוכן במחנה החורף הזה? מה גורם לך להגיד לא?" צעקתי עליו. ראיתי בפניו שהוא כועס אבל הוא השתלט עליו בקושי ניכר.
"לא זה לא נס"ה!" אמר בקול יציב כברזל בלי שום רעד
"אז אני הולכת!"
"את לא הולכת לשום מקום!" אמר אבי וכעס אדיר נמלא בעיניו. מה קורה פה?
"אני רואה שאתם רבים בזמן שאני לא פה" אמרה קול נשי מאחורי, אמא!
"אמא!" קראתי ורצתי לחבק אותה, היא חייכה וחיבקה אותי בחזרה.
"מה קורה פה?" שאלה, הבטתי לשנייה בעיניו של אבי. הם התרככו.
"אני רוצה לנסוע למחנה חורף אבל אבא לא מרשה לי והוא אפילו לא מעלה טיעון משכנע ואת חונקים אותי!" אמרתי במהירות
"למה לא יקירי?" שאלה אמא ברוך "היא צודקת, אנחנו חונקים אותה. אל תדאג, אין לה שום סכנה"
"מארי, בחייך!" אמר אבל לא היה לו סיכוי נגד שנינו.
"יופי" אמרתי בחיוך "פלה יאסוף אותי. אני ישלח תמונות בסדר?"
"בסדר, נקווה שהפלרין הזה לא..."
"רוג'ר!" אמרה אמא בחדות אבל התחילה לצחוק ואני צחקתי איתה. זה האבא שאני מקירה.
"טוב, אני הולכת להכין את התיק" אמרתי ורצתי לחדר שלי.
"מה..?" התחיל אבל כבר לא שמעתי אותו אבל יכולתי לדעת שהוא פולט הנחה ואמא מרגיעה אותו. הכל פועל כמתוכנן. אמא תמיד חוזרת ביום שני בבוקר בדיוק ב6 ו10. הפעם היא הגיעה בדקה איחור אבל הכנתי את עצמי לזה. הכל מתוכנן.
"נו?" שאל פלרין
"הכל בסדר, מתי יוצאים?" שאלתי ולקחתי מזוודה עם גלגלי שטח.
"מחר" אמר. הוא ישב על החלון בחולצה קצרה ומכנס ג'נס משופשף. אף פעם לא מתבלט יתר על המידה.
"תיכנס לפני שתיפול" אמרתי, הוא חייך ונכנס. דחסתי לתיק כמות בגדים שרק בלגן יכול לדחוס לתוך תיק.
"צריכה עזרה?" שאל
"אתה שואל אחרי שגמרתי" אמרתי, קפצתי על התיק וסגרתי אותו ברוכסן בשתי שניות.
"נו? ובשביל מה את חושבת?" שאל
"כדי לא לעשות כלום" אמרתי. "טוב אני צריכה ללכת לבית הספר, רק תסגור את החלון כשאתה יוצא"
ירדתי למטה ויצאתי מהדלת בזמן שאני רצה וגומרת את הלחם. האוטובוס כמעט הגיעה אבל הגעתי לפניו.
"שלום נס"ה" אמר ג'ון, נהג האוטובוס
"שלום, ובפעם האני לא יודעת מה לא קוראים לי נס"ה!"
הוא רק חייך, סגר את הדלת ונסע.
מנורה קטנה מפיצה אור צהוב ורך, על השידה יש ספרים, חלקם פתוחים חלקם סגורים והחלון פתוח, למרות שסגרתי אותו כשאמרתי לאמא שאני הולכת לישון.
"מישהו כאן?" לחשתי, כמו בטקס שאני מבצעת כל לילה מלפני חודש, באותו זמן שראיתי את הצל שפתח את החלון.
"כן" השיב קול עמום, הצל מן הסתם.
"מי?"
"את כבר יודעת" השיב "זה אני, פלרין"
"פלרין? אתה לא.."
"מת? כמעט"
"אז אתה לוכד החלומות"
"כן, זה אני" אמר ויצא מן הצללים, שערו כצבע הצללים הכבדים היה פזור מסביב לראשו במן סדר מסוים, עורו היה חיוור ועיניו כשתי ברכות אפלות. הוא לבש מעיל שחור פתוח חלק ונקי, חולצת שחורה וג'ינס כהה ומשופשף.
חייכתי בהקלה, רוב החברים שלי מתו לפני חודש ושבוע בפיצוץ שהיה במסיבה אבל אני ופלרין לא הלכנו. הוא היה חולה ואני דחיתי עבודה והייתי חייבת לעשות אותה מיד אחרת הממוצע שלי ייהרס לחלוטין!
הוא התיישב על המיתה לצד רגליי וחייך חיוך שקט. התישבתי וקלטתי שאני לובשת רק גופייה דקה ומכנס ארוך שהשתלשל אורך הרגליים שלי, חיוכו התרחב עוד יותר.
"חצוף!" אמרתי וזרקתי עליו את אחת הכריות שלי, נראה שהוא רצה להחזיר לי אבל פרצופו נעשה רציני.
"זה נכון" אמר
"מה?" שאלתי
"המפלצות בארון ומתחת למיטה, זה נכון"
"באמת?"
הוא הנהן
"ומה אתה עושה פה?"
"אני יודע שזה נשמע דפוק וחסר פרופורציות אבל קחי" הוא אמר והושיט לי קופסה מלבנית
"מה זה?" שאלתי בסקרנות ופתחתי אותה, בתוכה היה אקדח כסוף ונוצץ.
"אתה מטורף!" אמרתי
"אל תדאגי, זה לא יכול לפגוע בבני אדם. רק במפלצות"
"והרעש?"
"אין"
"למה הבאתה לי את זה?"
"ליל הבדולח"
"מה זה?" שאלתי, הסקרנות שלי עלתה על גדותיה ונראה שפלרין שם לזה והתחיל להסביר.
בקיצור ליל הבדולח זה לילה שבו המעבר בין העולמות אפשרי. יש שני עולמות, אחד של מפלצות ואחר של בני אדם. בליל הבדולח העולם שלנו קופא למשך 12 שעות בלילה והשער בין העולמות נפתח אך זה במקום מסוים והוא לא קבוע ככה שזה יותר קשה למצוא אותו. הוא אמר שיש סיבה שהמפלצות האלו משגיחות עליי. הוא אמר שיש בני אנוש שבהדם שלהם מעורבב עם דם מפלצות אך הרוב קוראים לזה דם שדים. כנראה שלי יש את זה. לאנשים עם "דם שדים" יש... איך לומר את זה? כוחות מיוחדים. יש כאלו שיכולים לעוף, להפוך את עצמם לעמוד של אש או משהו בסגנון הזה.
טוב, מתברר שאני כזאת. לפחות ככה נראה לפלרין.
"טוב נסה, מה את אומרת?" שאל
"אני לא נס"ה! אני לא נוסעת לחלל או לכל מקום אחר" סיימתי בעצבות, אהבתי לנסועה למקומות אחרים, אך בגלל הפיצוץ הזה אני כבר לא יכולה! זה משגע אותי!
"נו?" שאל בצפייה "זה בתחפושת של מחנה חורף"
"מחנה חורף?" שאלתי בחיוך "למה לא?"
"טוב, לילה טוב" אמר ונעלם.
"גם אתה דם שדים" לחשתי לחשכה ונרדמתי בקלות מה שהיה די מפתיע.
-------------בארוחת בוקר--------------
"לא!" אמר אבי בשקט
"למה לא?" שאלתי הכנסתי חתיכת לחם לפה כדי לא לצעוק עליו.
"כי ככה! ואל תוכלי ככה, זה לא מנומס"
"לא רוצה!" צעקתי עליו בפה מלא "מאז הפיצוץ אתם לוכדים אותי בתוך הבית! לא נותנים לי לנשום! אני נחנקת פה!"
"לא זה לא!" אמר ונימת כעס התגנבה לקולו.
"למה לא? מה כל כך מסוכן במחנה החורף הזה? מה גורם לך להגיד לא?" צעקתי עליו. ראיתי בפניו שהוא כועס אבל הוא השתלט עליו בקושי ניכר.
"לא זה לא נס"ה!" אמר בקול יציב כברזל בלי שום רעד
"אז אני הולכת!"
"את לא הולכת לשום מקום!" אמר אבי וכעס אדיר נמלא בעיניו. מה קורה פה?
"אני רואה שאתם רבים בזמן שאני לא פה" אמרה קול נשי מאחורי, אמא!
"אמא!" קראתי ורצתי לחבק אותה, היא חייכה וחיבקה אותי בחזרה.
"מה קורה פה?" שאלה, הבטתי לשנייה בעיניו של אבי. הם התרככו.
"אני רוצה לנסוע למחנה חורף אבל אבא לא מרשה לי והוא אפילו לא מעלה טיעון משכנע ואת חונקים אותי!" אמרתי במהירות
"למה לא יקירי?" שאלה אמא ברוך "היא צודקת, אנחנו חונקים אותה. אל תדאג, אין לה שום סכנה"
"מארי, בחייך!" אמר אבל לא היה לו סיכוי נגד שנינו.
"יופי" אמרתי בחיוך "פלה יאסוף אותי. אני ישלח תמונות בסדר?"
"בסדר, נקווה שהפלרין הזה לא..."
"רוג'ר!" אמרה אמא בחדות אבל התחילה לצחוק ואני צחקתי איתה. זה האבא שאני מקירה.
"טוב, אני הולכת להכין את התיק" אמרתי ורצתי לחדר שלי.
"מה..?" התחיל אבל כבר לא שמעתי אותו אבל יכולתי לדעת שהוא פולט הנחה ואמא מרגיעה אותו. הכל פועל כמתוכנן. אמא תמיד חוזרת ביום שני בבוקר בדיוק ב6 ו10. הפעם היא הגיעה בדקה איחור אבל הכנתי את עצמי לזה. הכל מתוכנן.
"נו?" שאל פלרין
"הכל בסדר, מתי יוצאים?" שאלתי ולקחתי מזוודה עם גלגלי שטח.
"מחר" אמר. הוא ישב על החלון בחולצה קצרה ומכנס ג'נס משופשף. אף פעם לא מתבלט יתר על המידה.
"תיכנס לפני שתיפול" אמרתי, הוא חייך ונכנס. דחסתי לתיק כמות בגדים שרק בלגן יכול לדחוס לתוך תיק.
"צריכה עזרה?" שאל
"אתה שואל אחרי שגמרתי" אמרתי, קפצתי על התיק וסגרתי אותו ברוכסן בשתי שניות.
"נו? ובשביל מה את חושבת?" שאל
"כדי לא לעשות כלום" אמרתי. "טוב אני צריכה ללכת לבית הספר, רק תסגור את החלון כשאתה יוצא"
ירדתי למטה ויצאתי מהדלת בזמן שאני רצה וגומרת את הלחם. האוטובוס כמעט הגיעה אבל הגעתי לפניו.
"שלום נס"ה" אמר ג'ון, נהג האוטובוס
"שלום, ובפעם האני לא יודעת מה לא קוראים לי נס"ה!"
הוא רק חייך, סגר את הדלת ונסע.